BETA

09.09.2018

16:35

בווידאו: אור אליעז מדווח ממוסקבה לאחר משחק שמינית הגמר

חגיגה במגרש - וברחוב: השנה שבה הגשמתי חלום ונסעתי למונדיאל

כל חיי רציתי לעבור מהסלון לאצטדיון גביע העולם, אבל דבר לא הכין אותי למוסקבה: משחקים היסטוריים, אוהדים צבעוניים, אבל גם עוני שלא ניתן להתעלם ממנו • פרויקט מיוחד

שנת 2002, אני בכיתה ב'. אף אחד בבית לא אוהב כדורגל, אבל אני לא הרשיתי לעצמי לפספס אף משחק של המונדיאל באותה השנה, ששוחק בקוריאה וביפן. את הגמר אני (וכל העולם) כנראה לא נשכח בחיים, כשרונאלדו (המקורי) עשה בית ספר לאוליבר קאן עם צמד גדול ברגליים ומשולש מוזר על הראש.

 

מאז ראיתי כנראה עוד מאות משחקי כדורגל, אבל כמו כל אוהד, תמיד חיכיתי ופיללתי ליום שבו אראה את גביע העולם באמת, מול העיניים ולא דרך מסך הטלוויזיה. השנה – הגשמתי את החלום הענק הזה. שבועיים אדירים ברוסיה, עם חמישה משחקים, שלוש ערים, וחוויה אחת שלא אשכח כל החיים.

 

רגע אחד מתשע"ח: לכל כתבות הפרויקט המיוחד

 

אנגליה-קרואטיה, חצי הגמר, מוסקבה
 

משחק חצי הגמר בין אנגליה לקרואטיה במוסקבה (חדשות עשר)

 

 

 

המשחק הראשון שראינו הוא כנראה המשמעותי והמטורף ביותר בטיול הזה, וכנראה אחד הגדולים שראיתי בחיים. שמינית גמר המונדיאל באצטדיון הלוז'ניקי המדהים במוסקבה, גדוש ב-80 אלף רוסים שלא מפסיקים לשאוג לרגע. על הדשא, ספרד צריכה לעבור בקלילות את המארחת הרוסית, שאמנם הביסה את ענקית הכדורגל סעודיה 5:0, אבל מול הכדורגל השוטף של הספרדים, זו בכלל לא תחרות – או לפחות ככה חשבנו. אחרי 120 דקות די מעייפות של מסירות, כשהיציעים היו מעניינים הרבה יותר מהמגרש, הגיע דו קרב הפנדלים, שבו השוער הענק איגור אקינפייב, שתמיד היה יהלום לא מלוטש, הפך להיות גיבור של אומה שלמה.

 

ומה שקרה אחר כך – את זה בטוח לא אשכח בחיים: שעות רבות אחרי המשחק, עמוק לתוך הלילה, מאות אלפי רוסים לא הפסיקו לשיר ולעודד ברחובות מוסקבה. הרחובות הסמוכים לכיכר האדומה התמלאו במכוניות שמהן נופפו דגלי רוסיה, והחגיגה הייתה גדולה מאוד. יום העצמאות שלנו פראייר לעומת מה שקרה שם.

 

בווידאו: אוהדי ארגנטינה וברזיל בשדרת האוהדים "ניקולסקיה" במוסקבה

 

 

 

כעבור כמה ימי התרעננות הגיע המשחק של אנגליה מול קולומביה, באצטדיון הספרטק הקטן יותר בבירה הרוסית. גם שם, שוב 120 דקות, ושוב פנדלים – הפעם הלוזרית האולטימטיבית אנגליה הצליחה לעבור את הקולומביאנים, כשדווקא אוהדי המפסידה מילאו כל פינה באצטדיון, ונתנו למשחק תחושה שהוא בכלל מתרחש בקאלי, ולא במוסקבה.

 

אחרי שני המשחקים האדירים האלה יצאנו ברכבת לעיר ניז'ני נובגורוד, עיר קטנה וענייה, שבמרכזה מפלצת ענקית שנבנתה לטובת המונדיאל כמובן - אצטדיון ענק על גדות נהר הוולגה שבו ראינו את צרפת מנצחת את אורוגוואי 2:0. רכבת שינה וטיסה קצרה ואנחנו בסנט פטרבורג. כמה ימים לפני חצי גמר המונדיאל שישוחק בעיר בין צרפת לבלגיה, וב"פיטר" סוף סוף אנחנו מצליחים גם ליהנות. ברים ומועדונים מצוינים, עיר פסטורלית ויפה שבאמת שווה לבקר בה. גם המשחק שם היה אדיר – ב"זניט ארנה" הענק, אולי מהאצטדיונים המרשימים ביותר שראיתי בחיי, וכשהפייבוריטית שלי צרפת מנצחת – זו חגיגה כפולה.

 

עוד רכבת שינה (שרק עליה אפשר לכתוב טור שלם) ואנחנו חוזרים למוסקבה לעוד משחק ענק, והאחרון שלנו – אנגליה נגד קרואטיה. שוב הולכים להארכה (כבר רגילים לזה), אבל בסוף הקרואטים מתעשתים ומבטיחים את מקומם בגמר המונדיאל.

 

צרפת-בלגיה, חצי הגמר, סנט פטרבורג
 

לפני משחק חצי הגמר בין צרפת לבלגיה בסנט פטרבורג (חדשות עשר )

 

 

                                                           

חוויית הכדורגל במונדיאל היא פשוט דבר שכל אוהד חייב לחוות מתישהו בחייו. מיליוני אנשים משוטטים ברחובות בחולצות הנבחרות, מחייכים ושמחים, פוגשים אנשים מלאומים אחרים ולעיתים יריבים (כן, פגשנו לא מעט מצרים ואיראנים) – וכולם אוהבים ושמחים, לא מתעסקים בפוליטיקה, אלא באהבה. במוסקבה בכל לילה אוהדי כל הנבחרות (בעיקר הדרום אמריקניות), ששילמו כל כך הרבה כדי להגיע לרוסיה, התאספו כדי לשיר ולעודד, כשהבירה נשפכת כמו מים ברחוב.

 

לגבי החוויה ברוסיה, כאן היא מתחלקת לשניים. הארגון והסדר של הרוסים היה מצוין. למשל, בימים רגילים אין כריזה באנגלית במטרו, אבל לכבוד המונדיאל הכול לבש חג, והשלטים דיברו גם בשפה הבינלאומית. האצטדיונים שביקרנו בהם היו מדהימים, וראינו בהם מעולה גם כשלא קנינו את הכרטיסים היקרים ביותר.

 

אבל אולי החיסרון הגדול הוא הקושי להתעלם ממצבם של האזרחים ברוסיה. ההבדלים העצומים בין העשירים לבין העם הפשוט הם דרסטיים. ישנתי בדירה במוסקבה המרוחקת כארבעה קילומטרים ממרכז העיר – והפערים עצומים. במרכז תמצאו קניוני יוקרה אדירים, עם חנויות של כל מותגי העל היקרים ביותר בעולם, אבל רק כמה דקות נסיעה משם, תראו אנשים רעבים ללחם, מקבצי נדבות, ומכורים לאלכוהול ולהימורים. הרוסים ניסו לתת תחושה אחרת למיליוני התיירים ששטפו את המדינה שאינה רגילה לתיירות, אבל לא ניתן היה לברוח מהאמת הפשוטה והכואבת הזו.

 

כשמסתכלים אחורה וחושבים על המשחקים הגדולים, החוויות האדירות והאנשים שפגשנו – זה שווה את הכול. אם אתם אוהבים כדורגל באמת, ורוצים לראות איך כדורגל אמור להיראות – כנראה שמונדיאל זה המקום להיות בו. להתראות בעוד ארבע שנים בקטאר.