BETA

11.09.2018

14:09

בווידאו: אישור חוק המצלמות בוועדת השרים, יולי

החופש מת - יחי מצלמות האבטחה: כשההיסטריה השתלטה על בתי הספר

בתקופה שבה כל מורה או גננת מוגדרת חשודה פוטנציאלית, הפכו מוסדות החינוך לבית האח הגדול. כך ויתרנו על זכותנו הבסיסית לחירות - בשביל שקט נפשי • רגע אחד מתשע"ח

בבית הספר שבו למדתי בסוף שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים לא היו מצלמות - לא במסדרונות, לא מחוץ לקפיטריה, אפילו לא בפינת העישון הידועה לשמצה. המנהל הסתובב בהפסקה בחצר במקום לשבת מול מסך מפוצל ולראות את התלמידים דרך המחשב, רכזת השכבה הקדישה זמן לשיחות בארבע עיניים עם תלמידים מתקשים במקום להריץ לאחור תיעודים מפלילים משעת האפס.

 

את המחיר שילמנו כולנו – לא גילינו מי התחיל במכות בין יוני לטל, מי ריפד ביותר מדי נייר טואלט את האסלה ולא השאיר לאחרים במה לנגב, ועד היום לא פוצחה התעלומה מי זרק בשוגג את הכדורסל שפגע במורה לגיאוגרפיה. איכשהו הצלחנו לשרוד, ואפילו להיזכר בערגה בחופש שהיה לנו מבית ספר נוסח האח הגדול – יכולנו להבריז, להתנשק, לחטט באף, להשתטות ואפילו לעשות קרניים למורה מאחורי הגב בלי לפחד מתיעוד מפליל.

 

רגע אחד מתשע"ח: לכל כתבות הפרויקט המיוחד

 

תלמידים בבית ספר - ארכיון
 

ההורים והמחנכים החליטו למנוע את החופש מהילדים. אילוסטרציה ( חדשות עשר)

 

 

בשנה האחרונה ההורים והמחנכים החליטו למנוע מהילדים את החופש הזה. הוא נראה להם מיותר. עדיף להיות עבדים נרצעים בשירות הטכנולוגיה, העיקר שנדע הכול - ומיד. בתי הספר מרשתים את כל מה שמחוץ לכיתה ולשירותים במצלמות שמאיימות להשמיד את החירות הבסיסית של התלמידים. בפעוטונים, מי שלא שמה מצלמה כדי לעקוב אחרי האלימות הפוטנציאלית שלה עצמה היא כבר חשודה מידית, וממילא בעוד רגע הכנסת תכפה עליה מצלמות במעגל סגור.

 

כל תיעוד שמתפרסם מתוך הגן או בית הספר רק משמש הצדקה לרשת עוד ועוד. כולן חשודות פוטנציאליות – הגננת, המורה, אב הבית, השומר. אנחנו כבר נהיינו מכורים לזוועות שמקרינים לנו על המסך הקטן, אוהבים את השיימינג כשהוא מגיע עם פרצוף מוכר שנתפס בקלקלתו בשידור חי.

 

החינוך הוא תהליך ארוך, ארוך מדי בשבילנו, והאמון נסדק מזמן - בגננת, במטפלת, במורה, בתלמידים האחרים וגם באלה שלנו. רק התיעוד יכריע לשבט או לחסד.

 

 אלימות כלפי פעוטות בגן במרכז הארץ
 

אלימות כלפי פעוטות בגן במרכז הארץ (חדשות עשר)

 

 

מנגד, יש לנו אמון מלא במי שנחשף לתקריבים של הילדים שלנו במשך שעות ארוכות. פתאום אנחנו סומכים על המנהלות, על אנשי העירייה או המשטרה, על חברת כוח האדם שנבחרה ועל אלה שפרצו לתוכנה והורידו את התיעודים למחשב האישי, על כל אלה אנחנו סומכים בעיניים עצומות.

 

הדור שדורש שלמות, מגונן על הילדים עד כדי חנק, לא מוכן לסבול כאב או אי ודאות, סובל מחרדות וסבור שכסף וטכנולוגיה יכולים לפתור כל בעיה. הוא דור שדורש להפקיע ממנו עצמו את החירות. למה שרק פייסבוק וגוגל יידעו עלינו הכול? בואו נמסור את זהותנו גם בחיים עצמם. ומדוע רק בתוך מוסדות החינוך? הרחובות מסוכנים לא פחות והרשויות המקומיות מרשתות את הערים במצלמות ומשתדלות שלא להשאיר אף אזור לא מכוסה, הרי דווקא שם יתרחש האסון הבא. בואו נייצר כפר גלובלי נוסח 1984.