BETA

09.09.2018

16:27

 ערב ראש השנה בבית הקהילה היהודית בדושנבה
ערב ראש השנה בבית הקהילה היהודית בדושנבה,
איתמר אבנרי

ערב ראש השנה עם היהודי האחרון במדינה המוסלמית המרוחקת

שני צעירים ופרופסור מחפשים אחר השריד האחרון של קהילה נכחדת – מה שנשמע כמו סיפור הרפתקאות היה בשבילי יום אחד בטיול ארוך שנגמר במפגש מיוחד • רגע אחד מתשע"ח

"הוא שואל אם אתם יהודים מאירופה או מספרד, אמרתי לו שאתם מישראל, אבל הוא התעקש שאתם תבינו למה הוא מתכוון", אמר פקיד הקבלה בגסט האוס - נער טג'יקי צעיר שזה עתה קיבל את אחת המשימות המורכבות ביותר בקריירה שלו - תרגום שיחת טלפון בין אחד היהודים האחרונים בטג'יקיסטן, לבין שני מטיילים ישראלים שמחפשים מקום שבו אפשר לציין את ראש השנה, במדינה מוסלמית.

 

אחרי כמעט חודשיים של טיול במרכז אסיה, הגענו לדושנבה, בירת טג'יקיסטן, וכל שביקשנו הוא פיסת ויי-פיי שבעזרתה נוכל לברך את בני המשפחה שבישראל בשנה טובה. אלא שאז ידידה נחושה מהארץ סיפרה שהתגלגל לידיה מספר הטלפון של מדור שירותי הדת במשרד החוץ האמריקני, ושבכוונתה להשיג לנו את פרטי ההתקשרות של נציגי יהדות בוכרה בטג'יקיסטן, כדי שאלה יארחו אותנו בערב החג. זה אמנם נשמע כמו רעיון תלוש מהמציאות, אך כשהתקדמה בבירוריה ושלחה לנו את מספר הטלפון של יעקב, שהופיע במאגר האמריקני כנציג הקהילה היהודית הבלעדי במדינה, היצר ההרפתקני והתחושה שאנו ניצבים בפתחה של חוויה מיוחדת שכנעו אותנו לגשת לפקיד הקבלה ולנסות להסביר לו את מבוקשנו.

 

רגע אחד מתשע"ח: לכל כתבות הפרויקט המיוחד

 

"אם הם לא מדברים רוסית או טג'יקית אין טעם שיבואו", תרגם הפקיד, ואנחנו הנהנו בהסכמה. אלא שאז נכנס לבית ההארחה אדם חריג בסצנת המטיילים המרכז אסיאתית, שפגישתנו הראשונה איתו נצרבה בזיכרוננו כחוויה ביזארית במיוחד. פרופסור ניקולס טורנדרה הוא מומחה שפות צרפתי, שהתארח במקום לצורך מחקר משותף שערך עם מקביליו באוניברסיטה המקומית. כשפגשנו בו בפעם הראשונה נוכחנו לדעת שמלבד היותו איש שיחה מרתק, הוא גם נכד לסבתא יהודייה, ומיותר לציין שעברית, רוסית וטג'יקית הן רק כמה מהשפות שהוא שולט בהן בצורה אבסולוטית. במילים אחרות, מצאנו מתורגמן מושלם למשימה.

 

 המסגד הגדול בבירת טג'יקיסטן דושנבה
 

המסגד הגדול בבירת טג'יקיסטן דושנבה (getty images)

 

 

הבלשן הצרפתי נפעם מהרעיון של ציון ראש השנה העברי, וחייג בעצמו ליעקב. מיד נראה שהשיחה מתקדמת לכיוון חיובי - הוא ניגש למפת העיר שהייתה תלויה על הקיר, והחל לחפש אחר הכתובת שהועברה לו. "מה הוא אומר? איפה זה נמצא? הוא נשמע זקן או צעיר?", שאלנו בהתרגשות. ניקולס הסיר את עיניו מהמפה וחייך: "הוא אמר שיפגוש אותנו ליד המסגד הגדול ביותר בעיר".

 

על אף שלא נתקלנו כלל בעוינות על רקע דתי במסעותינו במדינה המוסלמית, הופתענו ממקום המפגש שבחר, והרעפנו על הפרופסור צרור נוסף של שאלות. "הוא לא אמר הרבה, רק ביקש שנגיע לפני כניסת החג", השיב. בדרך למקום נוכחנו לגלות שעל אף שליטתו הבלתי נתפסת של ניקולס בעברית ובטג'יקית, הוא נוטה להתבלבל בהתאמת השפה לנמען, וכך יצא שנהג האוטובוס קיבל הוראות בעברית, ואילו אנחנו הנהנו כמסכימים למשמע אנקדוטות שלמות בשפה שלא הבנו.

 

כשהגענו לבסוף לשער המסגד ראינו אדם מבוגר יחסית, בלבוש אלגנטי, החובש כיפה לבנה. "שלום", הוא אמר בחיוך, והוסיף: "שנה טובה", במבטא כבד. הלכנו אחריו לביתו, שממוקם בסמוך לאותו מסגד עצום. במבט ראשון נראה היה שמדובר בחצר סטנדרטית בנוף המקומי, שמורכב בעיקר ממשפחות גדולות החיות סביב בוסתני פרי משותפים. כשנכסנו הבחנו שאחד הבתים הוא בית כנסת קטן, ואחר משמש חדר כנסים צנוע. נוסף על כך, על הקיר הייתה תמונה של הכותל, ולא של מסגד אל-אקצא, כפי שהתרגלנו לראות.

 

 בית הכנסת של יהודי דושנבה
 

בית הכנסת של יהודי דושנבה (איתמר אבנרי) 

 

 

יעקב ערך לנו סיור קצר במקום, והסביר שהוא אמון על בית הכנסת ועל בית הקברות של קהילת היהודים הבוכרים שפעם שגשגה בעיר. לפני נפילת ברית המועצות חיו במדינה עשרות אלפי יהודים, אך מרביתם עלו לארץ, וכעת נותרו בה כמה משפחות בודדות, רובן כלל לא שומרות מסורת. גם יעקב לא הציג את עצמו כאדם דתי או חדור אידיאולוגיה כלשהי. זו העבודה שלו, והוא מתכוון להמשיך ולבצע אותה נאמנה על אף שמרבית חבריו, ואפילו חלק מילדיו, עלו לארץ, ואחרים עזבו לרוסיה או לארצות הברית. התיישבנו סביב שולחן עם פירות וכיבוד - זו לא הייתה ארוחת חג, ובשונה ממקומיים אחרים במדינה, לא נדמה שהוא התרגש במיוחד מההזדמנות לשוחח עם תיירים מארץ רחוקה.

 

בדרך החוצה הראה לנו המארח את תיבת התרומות שניצבת בגאון בכניסה, ורמז בעדינות שנתכבד ונעשה את חלקנו במאמץ לשמירה על המורשת. שמנו בפנים סכום צנוע והמשכנו במסע.

 

כך פתחנו את השנה העברית - אירוע ששיאו היה עצם קיומו, תחנה אחת מתוך מסע מרתק. יותר מכל, הייתה זו עבורנו הוכחה נוספת לקלישאה הניצחת: "לפעמים הדרך היא החשובה - ולא היעד".