BETA

29.05.2018

13:38

ג'יימס הארדן במשחק 7 נגד גולדן סטייט
ג'יימס הארדן במשחק 7 נגד גולדן סטייט
,גטי אימג'ס/אימג'בנק

החמצה משולשת: כך הגיעה יוסטון הכי קרוב שאפשר לגולדן סטייט

המתיחה הקריטית של כריס פול, חרב הפיפיות של ג'יימס הארדן, והבאג בתוכנה שהופיע במאני טיים: שלוש נקודות - כי זו ברירת המחדל ברוקטס - על הפספוס הכואב של העונה

1. קווין קוק חקוק בעל כורחו בזיכרון הישראלי, בעיקר זה הנוטר והקטנוני, כאדם שבגללו עמרי כספי לא זכה להשתתף בפלייאוף (ובסדרת גמר, בדיעבד) לראשונה בחייו. אבל בימים אלה נקלע קוק, אותו גארד מגולדן סטייט שהחל את העונה בליגת ההתפתחות והפציע עם חודש מארס נהדר, לסיוטים של בסיס אוהדים נוסף. 

 

כדקה לסיום משחק 5, נכנס כריס פול לסל, ונתקל בגופו של קוק. רגלו הימנית התעוותה בזמן הנחיתה. בעוד בפציעות ברכיים, ידיים וכו' לעתים נדרשות בדיקות MRI והתייעצויות עם מומחים, כאן כמעט כל מי שחזה בפול באותן שניות הבין שמדובר במתיחת שריר ההאמסטרינג.
 

 

זו לא פציעה שגומרת קריירה, לא כזו שמשפיעה לעתיד הרחוק בדרך כלל, אבל היא מסדרת היעדרות כמעט ודאית של שבוע-שבועיים. סביר להניח שאין שריר בעולם שעבדו עליו בארבעת הימים האחרונים כמו שריר ההאמסטרינג של כריס פול. זה לא עזר. וכן, היו שניסו לתהות האם יוסטון יכולה לנצח בלעדיו נגד גולדן סטייט. לטעמי הסיכוי היה קלוש, בלשון המעטה.

 

כן, הרוקטס הובילו ב-17 הפרש במשחק 6 באוראקל. כן, הם הובילו במשחק 7 בבית. כן, היו רגעים בהם ג'יימס הארדן לא מסוגל להחטיא, המתפרצות זורמות והשלשות צוללות פנימה בהמוניהן. אבל קבוצה שמשחקת על הקצה במשך 48 דקות כמצב קיומי, לא יכולה להסתדר רק עם מנוע אחד. כל ההצלחה של הרוקטס העונה התבסס על השילוש הקדוש של הארדן ופול כמפלצת דו-ראשית, וקלינט קאפלה כעוגן הגנתי רבגוני, וגבוה נפלא לחסימות ולפיקנרולים. איתם, המאזן של הרוקטס – ליגה ופלייאוף – עמד על 7-53. מספיק שתוציאו אחד מהם, והמאזן יורד ל-16-23.

 

אלה לא רק המספרים. הארדן בשיאו הוא מקבל החלטות מצוין, סקורר אדיר ומוסר מחונן. הוא לא יכול לעשות זאת ל-48 דקות (ונגד הווריורס מספיקה דקת חוסר ריכוז כדי ליפול לפיגור 15). אף אחד לא יכול, למעשה, אלא אם קוראים לו לברון ג'יימס, וגם זה פעם או פעמיים בעונה. לעומת זאת, כשהארדן מאבד את קור הרוח או מתעצבן, השטויות שלו הרסניות. הוא מיידה לבנים לשלוש, דורס יריבים בעבירות תוקף או מאבד כדורים שהופכים למתפרצות. בדיוק בדקות האלה, המאמן מייק דאנטוני – ולא פחות ממנו, פול עצמו, אולי המאמן הכי טוב על המגרש בליגה כיום פרט ללברון – יודעים להוציא לו את הכדור מהיד, לפעמים להוריד אותו לספסל, שיירגע, ינוח, ימלא מצברים ויחזור. אריק גורדון הנהדר ניסה, וייצר נקודות, אבל בעיקר לעצמו. כריס פול הוא לא.

 

 

2. הארדן, בכלל, מומחה בלהתחיל הכי מהר שאפשר, ומהר מהר להאט. גם בהתקפות מתפרצות, שם שינוי הקצב שלו גורם ליריבים לאבד את שיווי המשקל, גם בסדרות, שם משחק 1 שלו בדרך כלל מפלצתי והשאר פחות, וגם תוך כדי משחקים, כפי שראינו בשתי התצוגות האחרונות בסדרה, בהן היה יכול לזכות לליהוק יוקרתי לברודוויי, כד"ר ג'קיל ומיסטר הייד יחד. 


בשלושת הרבעים האחרונים הבוקר היו לו 0 מ-11 לשלוש, במשחק 5 (בו עוד ניצח) היה לו 0 מ-11 לשלוש, וביותר מדי דקות במשחקים 6 ו-7 הוא הזכיר את הדגם המתאדה של הארדן ממשחק 6 נגד סן אנטוניו בפלייאוף שעבר. משחק שאחריו, הבין המנג'ר דריל מורי שהרוקטס יכולים להיות ממש טובים, אם רק ימצאו מישהו שיחלוק עם הארדן בנטל, ובעיקר יידע לקלוע מחצי מרחק כשהשלשות לא נכנסות. הבין, מצא את הגארד היחיד בליגה שלא רק יודע לקלוע מחצי מרחק אלא גם נהנה מזה, ולמרות שפול החמיץ 27 משחקים, גם רשם את העונה הרגילה הגדולה בתולדות הרוקטס. 

 

הם העיפו שלשות ושמו גוף ונלחמו על כדורים אבודים, הם ידעו לרוץ למתפרצות ועיצבו את קאפלה כאבטיפוס של סנטר מודרני. הם שיחקו כדורסל שהיה רחוק מלהיות מושלם, והיה אפילו קשה לצפייה; כתוצאה מכך, הם הפכו בדקות רבות את גולדן סטייט, חבורה מגובשת וכמעט נטולת אגו של ארבעה הול-אוף-פיימרס, לקבוצת בידודים שהזכירה את אוקלהומה סיטי בימים רעים. הם תסכלו אותם בריבאונדי התקפה ובכיסוי הגנתי נהדר. הכל הלך לפי התוכנית. עד שפול מתח את השריר. "אם פול היה משחק", אמר אריק גורדון, "אנחנו היינו אלה שהיו משחקים ביום חמישי". עמוק בפנים, סביר להניח, גם השחקנים הבטוחים בעצמם ביותר של הווריורס יודעים שיש משהו בדבריו.
 

כריס פול וג'יימס הארדן מול אנדרה איגודאלה בגמר המערב

כריס פול וג'יימס הארדן מתסכלים את אנדרה איגודאלה. התוכנית עבדה פיקס, עד ש... (רויטרס )

 

 

3. אחרי שהודחת מהפלייאוף, אחרי שנכשלת במשימתך, יש הרבה זמן למחשבות והרהורים. מורי בטח חזה במהלך הערב המייסר הזה בכל מפעל חייו קורס אל מול עיניו. 27 ההחטאות הרצופות משלוש, חלקן חופשיות ומקלעים מצוינים, ייצרבו בזיכרון הקולקטיבי של הרוקטס, לפחות כמו שה-0 מ-11 של ג'ון סטארקס – מול יוסטון, אגב – הפכו לנתון שמעיר אוהדי ניקס בלילה עם זיעה קרה. יש שאפילו ירחיקו ויכרכו בכך גם את מופע הקרשים של צעירי הסלטיקס לילה קודם, כהוכחה לכך שמהפכת השלשות ב-NBA לא מבטיחה הצלחות. רק שאז, מסתכלים על היריבות שלהם, ובעיקר על גולדן סטייט, הקבוצה הראשונה שגם לקחה את המהפכה הזו ועשתה ממנה מפעל לגביעים מצופים זהב, ומבינים שזו לא בעיה בחומרה – אלא רק באג בתוכנה, שאפשר לתקן.


הרוקטס הולכים לקיץ מאתגר. פול מסיים חוזה של עשרות מיליונים, טרבור אריזה מסיים חוזה נמוך יותר וקלינט קאפלה מסיים לעבוד בהתנדבות על חוזה רוקי. במקביל, עם תמרון יצירתי של תקרת השכר, המסמך שאת סעיפיו מורי כנראה מכיר טוב יותר מאשר את השמות של בני משפחתו, הם יכולים לפנות מספיק כסף כדי להחתים אפילו את לברון ג'יימס.


פול, אריזה, לוק רישאר מ'בה א מוטה (שפציעה בכתף הגבילה משמעותית את יכולתו לסייע בפלייאוף, אחרי עונה רגילה מרשימה) וג'ראלד גרין – כל אלה כבר אחרי שיא הקריירה, וייתכן שירצו לחזור לזירת הפשע ממנה גורשו עם טעם של החמצה. קאפלה, שיקבל בוודאות הצעות של 20 מיליון דולר ומעלה מקבוצות לוטרי רעבות, יצטרך להחליט אם הוא רוצה לצמוח במקום אחר או לוותר על חלק מהמזומנים ולהישאר קרוב לטבעת. מסביבם, דאנטוני ומורי יצטרכו למצוא עוד כמה חלקי חילוף שמתאימים לשטנצה, כמו גרין, שיוכלו להקל את העומס בעונה הרגילה ולאפשר לפול ולהארדן להגיע כשירים וטריים יחסית לרגעי ההכרעה. 

 

מורי, שמתנגד אידיאולוגית לזריקות חצי מרחק ואז החתים את פול, ודאנטוני, שהחל את מהפכת המהירות הנוכחית בליגה עם קבוצת 7 Seconds or less וכמעט הגיע לגמר עם קבוצת 21 Seconds or more, ויתרו על מספיק עקרונות במהלך 11 החודשים המטורפים האחרונים כדי להסתכל לארץ המובטחת בלבן של העיניים. אחרי שהגיעו כל כך קרוב, תהיו בטוחים שהם יעשו הכל כדי להגיע לשם שוב, והפעם, גם להיכנס אליה בשלוש. כלומר, בשלום.