BETA

05.05.2018

21:37

מפסיקים להתנצל: הג'ירו נתן לנו לגיטימציה לאהוב מרוצי אופניים

הקטע השני של הג'ירו היה חוויית ספורט אמיתית חוצת גילים, מינים ותחביבים, והסביר למה כל כך קל להתחבר לענף המרהיב הזה, ושאנחנו בעצם אפילו מכירים את הכללים

עזבו אתכם ממסי ורונאלדו, תניחו לרגע בצד את המדליות של הג'ודו או הזרים של מכבי ביורוליג; הג'ירו ד'איטליה שחורך את כבישי ישראל ביומיים האחרונים הוציא לאור אמת משמחת במיוחד - ישראל התאהבה במרוצי אופניים.

 

האמת, מה הפלא? באיזה עוד ענף ספורטיבי אפשר לבחור בעצמכם את נקודת הצפייה, ולא לשלם על זה שקל? איזה ענף יציע לכם מגע כמעט בלתי אמצעי עם הגיבורים שנאבקים על הניצחון? איזה ענף יסגור עבורכם כבישים שלמים בהם תוכלו להתמקם עם כל המשפחה ולצפות בלייב בדבוקה הצבעונית שחולפת ממש מתחת לבית שלכם ביעף מסחרר? איפה תמצאו מתחרים שנותנים את הדם כדי לזכות בטיפת כבוד, וכל זה בבדידות של מאות קילומטרים?

 

הכירו את סילבן אדאמס, האיש שהביא את הג'ירו לישראל

 

הקטע השני של הג'ירו שהתחיל בחיפה, הצפין לעכו ושט עם הגלים של כביש החוף עד לתל אביב, היה חוויית ספורט אמיתית חוצת גילים, מינים ותחביבים. קשה להאמין שרבבות הצופים ששטפו את רחובות הערים הם חובבי אופניים. חלקם, יש להניח, לא דיווש על אופני כביש מימיו. אבל זאת לא הנקודה: מדובר באירוע ספורטיבי שקל מאוד להתחבר אליו כי הגיבורים שלו הם לוחמים, שמחויבותם לניצחון איננה מוטלת בספק. כל אחד מהם יודע בדיוק את תפקידו וחשוב מכך: הוא גם יודע שאם הוא לא יעמוד במשימה, מיד יפרוץ מישהו אחר שינסה לגעת בתהילה.

 

ילד רץ במקביל למירוץ הג'ירו ד'איטליה
 

ילד ישראלי רץ במקביל למירוץ הג'ירו ד'איטליה, היום (רויטרס )

 

 

הקטע השני חשף עוד אמת נסתרת: הישראלים צופים במרוצי אופניים ויודעים את הכללים. הצעירים שליוו בריצה את הרוכבים בעלייה לזיכרון יעקב ידעו בדיוק מה הם עושים. מותר ללוות, מותר להעלות את המוראל, אסור לגעת או לדחוף. הירוספורט לימד את כולנו שאפשר גם להתחפש אם ממש רוצים ללכוד את תשומת הלב של המצלמה. המפגן המרשים של תושבי הערים בכבישים היה עוד דרך לומר לעולם: 'תראו אותנו, אנחנו ממש לא כמו שאתם חושבים'.

 

האם מעתה יארחו כבישי ישראל מרוצי אופניים בינלאומיים? ספק גדול. אבל עצם הידיעה שיש על מי לסמוך, בהחלט מרוממת את הנפש. אחד המרוצים החשובים בעולם הגיע עד לפתח הבית שלנו? לא נצא לעודד? מי שיגזרו את הקופון הגדול ביותר הם לוחמי הכבישים של סוף השבוע, שכותב שורות אלה נמנה ביניהם. הם, כלומר אנחנו, חיכינו לג'ירו בעיניים לחות וגם היום אנחנו עדיין לא מאמינים שטובי הרוכבים בעולם באמת נמצאים כאן.

 

"חג שמח" בירכנו אחד את השני בסוף השבוע האחרון, ושכחנו לרגע מהמהמורות בכבישים, מהנהגים העצבניים ומחוסר הסבלנות שהם מפגינים כלפינו כאילו היו אדוני הדרך. במשך לא מעט רגעים היינו גאים בעם ישראל, בצורה שבה נענה לקריאה לצאת לרחובות, לצרוח יחד איתנו. ילדים, נשים, גברים – כולם לקחו חלק בחג הנהדר הזה.

 

התקווה הגדולה שלנו היא שמעכשיו יפחתו השאלות בכל פעם שנדליק את הטלוויזיה ונצפה ב"שעמום הזה", ולא נצטרך להסביר מה מהנה לצפות ב"אנשים רוכבים על אופניים במשך שעות". הגיע הזמן שנפסיק להתנצל. אנחנו, בתמורה, מבטיחים לא לומר: "אמרנו לכם שזה כיף".