BETA

21.04.2018

21:32

"חור שחור": לוחמי שיירת נבי דניאל חוזרים לקרב השנוי במחלוקת

70 שנה אחרי, הפרשה הטראומטית ממשיכה לרדוף את ניצוליה. גם הפוליטיקה שעטפה את הכישלון לא נמחקה. מפקד השיירה: "לא היינו ערוכים למסע - הייתי צריך לסרב פקודה"

הקרב על שיירת נבי דניאל היה אחד הפרקים הטראומטיים והשנויים במחלוקת של מלחמת העצמאות. השיירה הזו, שיצאה לדרכה בניגוד לכל היגיון מבצעי, הייתה אמורה להעביר אספקה לגוש הנצור, אבל נתקלה באש ממארב, ואיבדה 15 מלוחמיה.

 

בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת 27 במארס 1948, מה שהפך לאחד האירועים המכוננים במלחמת יום העצמאות, נולד מהמגבלות החמורות שהטילו הבריטים על מעבר שיירות מירושלים לארבעת יישובי גוש עציון. אנשי ההגנה אז החליטו לארגן שיירה חתרנית ועצמאית, שתספק מזון ציוד נשק והחלפת כוחות המילואים בגוש הנצור. "השיירה הזאת צריכה להביא אל גוש עציון בהכללה 120 טון של אספקה, שהיו אמורים להספיק לתושבי הגוש עד היום שבו ייתם המנדט הבריטי", כך לדברי יואב רגב, איש ידיעת הארץ וחוקר תולדות ישראל.

 

>> כתבות נוספות בחדשות עשר:

מלזיה: יתכן שסוכני ביון זרים חיסלו את המהנדס הפלסטיני

לוד: שוטר יצא למרדף רגלי אחר אדם שעורר את חשדו - וירה בו

קוריאה הצפונית תשהה את תוכנית הגרעין; טראמפ בירך על ההחלטה

 

זו אמורה היתה להיות סיבה לגאווה. שיירת הענק, שאורכה היה יותר מקילומטר כללה 45 משאיות, ארבעה אוטובוסים משוריינים, ו-14 משוריינים, בהם גם פורץ מחסומים אחד. את השיירה ליווה מלמעלה מטוס סיור וקישור קל מצוייד בפצצות. "זו הייתה אם השיירות. לא הייתה שיירה כזאת, אומרים שאפילו היו מרגמות של שני צול גם", אמר יוסק'ה ברקאי, קשר בשיירה. מארגן השיירה ומי שהכין את תכניות העבודה היה מישאל שחם. מי שנקרא לפקד עליה היה מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח דאז, צבי זמיר. "אני הייתי בחופשה בבית  וקיבלתי טלפון. אני קודם כל מציית לפקודות שאני מקבל, אבל לפי דעתי לא היינו ערוכים למסע לכפר עציון בדרך הזאת. לא היינו עורכים ואני אומר זאת בצניעות. הייתי צריך לסרב לפקודה. לא סירבתי", כך לדבי צביקה זמיר, מפקד שיירת נבי דניאל וראש המוסד לשעבר.

 

 צביקה זמיר, מפקד שיירת נבי דניאל וראש המוסד לשעבר
 

צביקה זמיר, מפקד שיירת נבי דניאל וראש המוסד לשעבר( חדשות עשר)

 

 

21 קילומטרים בין ירושלים לגוש בדרך צרה, בשטח אויב, לא מנעו מהשיירה מלהגיע ליעדה בשלום. "הנסיעה היתה חלקה. בלי שום בעיות. באנו לגוש עציון, המשאיות נכנסו לאזור היישובים, פרקו את הסחורה", כך לדברי יוסק'ה ברקאי. לדברי רגב, "מה שעיכב עיכוב משמעותי את העמסת השיירה הייתה העובדה שהיא נדרשה לקחת איתה חזרה לירושלים שתי פרדות, פר הרבעה ועוד חלקי מטוס קל שנפגע". בזמן הזה, בקרב ערביי ההר כבר נפוצה השמועה על השיירה שעברה בשעות הבוקר, וכוחות בפיקודו של כמאל עריקאת, סגנו של עבד-אל קאדר אל-חוסייני, החלו לעשות מה שצריך כדי שהדרך חזרה כבר לא תהיה קלה. "המטוס הקל שליווה את השיירה ונחת בגוש עציון כבר דיווח על מחסומים בדרך. השיירה מהרגע שהיא יוצאת נתקלת כמעט מראשית הדרך במחסומים", תיאר רגב.

 

בדרך חזרה לירושלים נתקלה השיירה בשבעה מחסומי אבן, שישה מהם עבר פורץ המחסומים אבל בשביעי נתקע והשיירה נעצרה. אז החלו האורבים לתקוף מטווח קצר. המפקד זמיר, מורה לכל כלי הרכב לנסות ולחזור לגוש, רק 11 מצליחים, בהם גם זמיר בעצמו. בשטח נשארים 41 כלי רכב וכ-180 איש לכודים ופצועים. את הפיקוד נטל אז אריה טפר עמית, שהורה ללוחמים להתבצר בבית ערבי בודד בצד הכביש. רק אחרי עשרות שנים, החלו להישמע קולות המנוגדים לאתוס הפלמחי, בעיקר ביחס להחלטה של המפקד זמיר לחזור לגוש. "הוא נתן פקודה לחזור הסתובב ונסע. איך אפשר להסתובב בכלל? הוא היה צריך להישאר ולתת הוראות. לראות בעיניים שלו מה קורה", סיפר יחזקאל לוין, נהג בשיירה.

 

"בטח שאני מבין את הביקורת עלי. אבל זאת הייתה המציאות בשטח. השגיאה הגדולה שעשיתי, היא שחיכיתי עם ההעמסה של הפר. אז מה? את מי שאני יכול להציל, אני לא צריך להציל? זה מה שיכולתי לעשות. אני מרגיש שביצעתי את תפקידי", אמר זמיר. בשטח עצמו עבר הפיקוד לאריה עמית טפר, הוא זה שהניס תחת אש יותר מ-150 חיילים ואזרחים אל תוך המבנה הערבי הנטוש שהיה בצד הדרך, והוא זה שדאג לבצר אותו. "משעה 12:30 בצהריים נכנסים לקרב שנמשך כמעט 28 שעות. התמונה היא תמונה קשה מאוד, צפיפות, דוחק, רעב, צמא, פצועים", תיאר רגב. אריה טפר הקיף את המבנה במשוריינים והעלה כוחות לעמדות מפתח שמסביבו.

 

 הדרך שעשתה השיירה, מירושלים לגוש עציון
 

הדרך שעשתה השיירה, מירושלים לגוש עציון( חדשות עשר)

 

 

אבל לא כולם הצליחו להגיע אל המבנה הנטוש. פורץ המחסומים שהיה בקדמת השיירה נותר מנותק ובתוכו שלושה לוחמים פצועים ומפקד אחד - זרובבל הורביץ. הורוביץ ניהל קרב עד הרגע האחרון. לפצועים קל נתן הוראה להימלט, אבל הוא עצמו נשאר לחפות על שלושה פצועים קשה שהיו בתוך המשוריין. כשהתקרבו התוקפים, פוצץ אותו על עצמו ועל הפצועים שבו, כדי שלא ליפול בידי האויב. אחרי מותו הוענק לו אות הגבורה, והוא הפך למיתוס שהונצח בספר שדורות של ילדים גדלו עליו. "ביסודו הוא לוחם נועז, אבל אולי הפעם הוא היה כל כך נואש, או משהו", אמר ברקאי.

 

הקרב נמשך גם ביום המחרת, ורק בתום 28 שעות, בהתערבות הבריטים, הושג בסופו של דבר הסכם כניעה שעיקרו: שחרור המתבצרים בתמורה להפקדת הנשק והמשוריינים אצל ערביי ההר. "הכול השארנו שם. את המשוריינים, חמישה אוטובוסים ריקים והשארנו את המשאיות ואת הנשק. בנשק לפחות עשינו חבלות במה שיכולנו. אבל השארנו ערימת נשק. הרגשתי רע מאוד, אבל ניצלנו. אחרת לא היינו ניצלים", סיפר ברקאי.

 

שיירת נבי דניאל, שנשלחה לסייע ליישובי הגוש, סיימה את דרכה עם 15 הרוגים ו-40 פצועים, כשהיא מספקת למחסני האויב עשרות משויירנים, מכונות מלחמה וערימות של נשק, זו הייתה השיירה האחרונה שיצאה בשיטה הזאת, חודשיים לאחר מכן הגוש נפל.