BETA

17.04.2018

23:14

גרוסמן: אם לפלסטינים לא יהיה בית - גם לנו לא יהיה

בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלס' בת"א השתתפו 6,800 בני אדם, ונאמו בני משפחות שכולות יהודים וערבים, כולל הסופר, שהודיע שיתרום מכספי הזכייה של פרס ישראל לארגוני שמאל

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני של פורום המשפחות השכולות נערך הערב (שלישי) בצל הביקורת הציבורית ונמצאו בו כ-6,800 משתתפים. הסופר דויד גרוסמן שנאם בטקס הכריז כי יתרום מחצית מהכסף שיקבל על פרס ישראל לפורום המשפחות השכולות ולארגון אליפלט הפועל למען ילדי מבקשי המקלט.

 

מחוץ לאירוע היו כמה עשרות מפגינים בהפגנת נגד. נרשמו תקריות אלימות כולל צלם "וואלה" שהותקף. כמו כן, הותקפו הבאים לטקס באמצעות זריקת בקבוקים ואבנים. המשטרה נמצאה במקום.

 

הסופר דויד גרוסמן, שאיבד את בנו אורי במלחמת לבנון השנייה, נשא דברים: "אנחנו הישראלים, גם אחרי 70 שנה - ולא משנה כמה מילים נוטפות דבש פטריוטי ייאמרו בימים הקרובים - אנחנו עדיין לא שם. עדיין לא בבית", אמר הסופר. "ישראל הוקמה כדי שהעם היהודי, שמעולם כמעט לא הרגיש בבית בעולם, יזכה סוף סוף לבית. והנה, כעבור 70 שנה, ישראל החזקה היא אולי מבצר, אבל עדיין לא בית. את הדרך לפתור את הסיבוך העצום ביחסי ישראל והפלסטינים אפשר לתמצת בנוסחה קצרה אחת: אם לפלסטינים לא יהיה בית, גם לישראלים לא יהיה בית, וגם ההפך נכון: אם ישראל לא תהיה בית גם פלסטין לא תהיה בית".

 

 דויד גרוסמן בטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני
 

דויד גרוסמן בטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני (רמי בן-ארי, לוחמים לשלום)

 

 

"גיליתי שבכל פעם שאני מתפתה לזעם ולשנאה, אני מיד מרגיש שאני מאבד את המגע החי עם הבן שלי" המשיך גרוסמן. "משהו שם נאטם. ואני עשיתי את ההחלטה שלי, בחרתי את הבחירה שלי. ונדמה לי שמי שנמצא פה הערב - בחר גם הוא את אותה הבחירה. ואני יודע, שגם בתוך הכאב יש נשימה, ויש יצירה, ויש עשיית טוב. שהאבל לא רק מבודד אלא גם מחבר, ומחזק. הנה, אפילו אויבים משכבר - ישראלים ופלסטינים - יכולים להתחבר זה אל זה מתוך האבל שלהם, ודווקא בגללו".

 

"כשישראל כובשת ומדכאת עם אחר, במשך חמישים ואחת שנה, ויוצרת בשטחי הכיבוש מציאות של אפרטהייד - היא נעשית הרבה פחות בית. וכששר הביטחון ליברמן מחליט למנוע מפלסטינים שוחרי שלום להגיע למפגש כמו זה שלנו, ישראל היא פחות בית. כשצלפים ישראלים הורגים עשרות מפגינים פלסטינים, רובם אזרחים - ישראל היא פחות בית.

 

"וכשממשלת ישראל מנסה לקמבן עסקאות מפוקפקות באוגנדה וברואנדה, ומוכנה לסכן את חייהם של אלפי מבקשי מקלט ולגרש אותם אל הלא נודע - היא בעיניי פחות בית. וכשראש הממשלה משמיץ ומסית נגד הארגונים שדואגים לזכויות האדם, וכשהוא מחפש דרכים לחוקק חוקים עוקפי בג"צ, וכשיש ערעור מתמיד של הדמוקרטיה ושל בית המשפט- ישראל נעשית עוד קצת פחות בית. לכולם.

 

"כשישראל מזניחה ומפלה את תושבי הפריפריה. כשהיא מפקירה ומחלישה עוד ועוד את תושבי דרום תל אביב. כשהיא מקשה את לבה מול מצוקותיהם של חלשים ונטולי קול - ניצולי שואה, ונזקקים, ומשפחות חד הוריות, וקשישים, ופנימיות לילדים שהוצאו מבתיהם ובתי החולים שקורסים - היא פחות בית. היא בית לא מתפקד.

 

וכשהיא מקפחת ומפלה את מיליון וחצי הפלסטינים אזרחי ישראל; כשהיא מוותרת למעשה על הפוטנציאל האדיר שיש בהם לחיים המשותפים כאן - היא פחות בית - גם למיעוט וגם לרוב", הוסיף.

 

ד"ר אמל אבו סעד, אחת הנואמות בטקס ואלמנתו של יעקוב אבו אלקיעאן שנורה למוות באום אל-חיראן: "עמידתי כאן, היום, בטקס המשותף הזה, מורכבת. לאן אני שייכת? את מי אני מייצגת? את הישראלים? את הפלסטינים? באיזו שפה עליי לדבר? עברית או ערבית? מה מרגישים הפלסטינים שרואים אותי כאן? מה מרגישים הישראלים?", שאלה. "כדורי כוחות הביטחון הישראלים הם שהרגו את בעלי, יעקוב אבו אלקיעאן ז"ל, שכמוני, היה בדואי, פלסטיני, ואזרח ישראלי. הם ירו בו כשבאו לפנות אותנו מביתנו, מאדמתנו, כדי להקים במקום אום אל חיראן יישוב אחר".