BETA

14.04.2018

15:40

ג'יימס הארדן מיוסטון נגד ג'ימי באטלר ממינסוטה
ג'יימס הארדן מיוסטון נגד ג'ימי באטלר ממינסוטה,
רויטרס

הזקן וים הזוכים: חלוקת התארים לסוף העונה הרגילה ב-NBA

למה לג'יימס הארדן לא היתה תחרות, מדוע בן סימונס ראוי יותר מדונובן מיצ'ל, ואיזה שחקן רשם הישג שלא היה מאז סוף האייטיז: שבעת התארים האישיים של עונת 2017/18

גם העונה, תארי העונה הרגילה יחולקו אי שם בעוד חודשיים וחצי. יהיה טקס נחמד, יהיו נאומים יפים, יחולקו פרסים להצבעת הקהל, וכשמצעד האליפות יהיה ברקע, כולם כבר ישכחו מי זה בכלל ספנסר דינווידי. אבל בכל זאת צריך להצביע לתארים האלה, אז בימים בהם נציגי התקשורת האמריקנית מוסרים את החלטותיהם למי שצריך - הנה תרומתנו הצנועה לשיח.

 

MVP

 

ג'יימס הארדן, יוסטון, וזו לא ממש תחרות. לברון ג'יימס נתן את אחת מעונותיו הסטטיסטיות הטובות בהיסטוריה ומזדקן ברוורס כמו בנג'מין באטן, אבל אילולא רמונט מטורף של ההנהלה תוך 61 דקות ביום הדדליין, יכול להיות שהיה נכנס לפלייאוף הזה מהמקום השביעי בהערכה נדיבה. אנתוני דייויס נתן חצי עונת שיא, ראסל ווסטברוק רשם עונת טריפל דאבל שנייה ברציפות (אם כי עם יותר כישרון סביבו, והרבה פחות הצלחה ביחס לציפיות המוקדמות), יאניס אנטטוקומפו הרשים וגם דמיאן לילארד ודמאר דרוזן שיפרו הופעתם. אבל הארדן הוביל את הליגה בנקודות, בקבוצה הטובה ביותר ששברה שיא מועדון לניצחונות, רשם אינספור מהלכי קלאץ' איקוניים, ועדיין ממתין שווסלי ג'ונסון יקום מהפרקט ויצטרף בחזרה לאנושות.

 

שחקן ההגנה

 

רודי גובר, יוטה. התחרות לא קלה - בעיקר מצד ג'ואל אמביד הנהדר, שעושה ברעש וצלצולים וציוצים את מה שגובר עושה בשקט - אבל אם תבקשו משחקני הליגה לבחור את מי הם לא היו רוצים לפגוש בדרך לטבעת, כנראה שריץ' של 3 מטר בעמידה, ניתור אנכי מרשים, הבנת משחק נהדרת ויכולת להגן על כל הצבע, יתגברו על כל השאר. הוא אמנם החמיץ כשליש מהעונה בשל פציעות, אבל במשחקים בהם שיחק, הגנת הג'אז היתה הטובה ביותר בליגה והקבוצה שיחקה בקצב של 55 ניצחונות בעונה. הפלוס/מינוס שלו הוא גם הגבוה ביותר ביוטה.

 

 

רוקי העונה

 

בן סימונס, פילדלפיה. הדיון בינו לבין דונובן מיצ'ל הוא פילוסופי בהרבה רמות - האם אתם מעדיפים טריפל דאבלס או נקודות, אסיסטים או שלשות, והאם שחקן שנבחר שנה קודם בדראפט והחמיץ שנה שלמה בגלל פציעה, אבל כן התחזק פיזית והתאמן עם חבריו יותר זמן מאחרים, בכלל נחשב רוקי (ואם לא - למה, צריך להעניש אותו?).

 

אבל בשורה התחתונה, מיצ'ל הוא יותר סופת הוריקן מתפרצת שכשהקליעה שלו לא נכנסת הוא פחות ספקטקולרי, וסימונס הוא רוצח סדרתי קר ומחושב שמשפיע על המשחק בכל כך הרבה דרכים, וזה עוד לפני שהוא פיתח ג'אמפ שוט יעיל או זריקה מחוץ לקשת. אם היה צריך סטמפה למתקשים להחליט, הניצחון של האוסטרלי על לברון, ללא אמביד, בקרב על המקום השלישי במזרח, הטביע אחת כזו. מיצ'ל הוא שחקן נהדר, פוטנציאל דוויין-וויידי או ווסטברוקי. סימונס, לעומת זאת, עשוי להיות השחקן שהכי מדאיג את לברון ג'יימס... כרוקי.

 

 

השחקן המשתפר

 

ויקטור אולאדיפו, אינדיאנה. לא בטוח שכך עובדת הדדיות במיטבה, אבל נניח את זה כאן בכל מקרה: ווסטברוק עזר לאולאדיפו להפוך לאחד הגארדים המסוכנים בליגה, ובתמורה, אולאדיפו העמיס על ווסטברוק משקולת שתפגע בו בהצבעת ה-MVP.

רק באינדיאנאפוליס, מרחק כשעה נסיעה מהאולם בו כיכב בקולג'ים, ויקטור מימש את הפוטנציאל שהביא אותו להיבחר שני בדראפט 2013. הוא סיפר כי כשראה את ווסטברוק עובד ב-100% בכל אימון וזריקה, זה השפיע עליו ודירבן אותו להשתפר. מצד שני, כל התזה לפיה לא היה לווסטברוק עם מה לעבוד בעונה שעברה, קצת קורסת כשרואים איך אולאדיפו ההססן שהתרגל לתפקיד משני, פורח כגו-טו גאי של קבוצה שמדורגת חמישית במזרח. התפקיד החדש הגדיל את ויקטור, וויקטור גדל לתוך התפקיד: הוא שיפר את הקליעה, שומר עם סכין בין השיניים - ולא מפחד מאף אחד.

 

ויקטור אולאדיפו, שחקן אינדיאנה פייסרס
 

ויקטור אולאדיפו. פרח בזכות ווסטברוק, הרס קצ תלווסטברוק (גטי אימג'ס/אימג'בנק )

 

 

השחקן השישי

 

לו וויליאמס, קליפרס. אני לא מעריץ גדול של "פייק שחקן שישי", ודי ברור שוויליאמס היה העונה השחקן הטוב ביותר של הקליפרס, אחרי עזיבת גריפין ויש שיגידו שגם לפניה - אחד שאפשר לפתוח איתו בחמישייה. אבל לקליפרס, בעיקר בתחילת העונה רצופת הפציעות, היה כל כך מעט עם מה לעבוד, שעצם העובדה שוויליאמס היה עולה מהספסל כדי להפציץ 25, 30 או 40 נקודות לערב, למרות שכל יריבה יודעת שהכדורים ילכו אליו, היתה מה שהחזיק את הקבוצה של דוק ריברס במירוץ הפלייאוף. הם נשארו שם עד השבוע האחרון, סיימו עם מאזן חיובי, והבחור שקלע 22.6 נקודות לערב - יותר מכל זוכה בפרס השחקן השישי מאז ריקי פירס ב-1989/90 (23.0) - הוא הסיבה העיקרית.

 

 

מאמן העונה

 

בראד סטיבנס, בוסטון. לתואר הזה יש לפחות 5 מועמדים ראויים לא פחות עם קייס חזק מאוד (קייסי מטורונטו, סניידר מיוטה, בראון מפילי, דאנטוני מיוסטון, מקמילן מאינדיאנה), אבל אין מאמן שהיה צריך העונה לחשב מסלול מחדש יותר מבראד סטיבנס. אחרי שחימשו לו את הקבוצה בקיץ בשני אולסטארס נוצצים, אחד מהם סיים את העונה 5 דקות לתוך המשחק הראשון, והשני החמיץ רבע ממנה; את עמדות הכנפיים שלו מאיישים רוקי וסופמור שעדיין לא מורשים לקנות בירה, הסנטר שלו פתח ב-24 משחקים בחמש עונותיו הראשונות, האולסטאר הכשיר היחיד שלו נבחר אחרון ב"כוחות" של סטף ולברון, הספסל שלו מורכב מאנשים כמו שמי אוג'ליי, עבדל נאדר, גרשון "הדב המרקד" יאבוסלה ושיין לארקין. ועם כל אלה - מקום שני במזרח, 55 ניצחונות, אופי אדיר, ויכולת הקלאץ' הכי מפחידה בליגה.

 

 

מנהל העונה

 

דריל מורי, יוסטון. אחרי ארבע עונות רצופות של תחלופה בין אר.סי ביופורד מהספרס לבוב מאיירס מגולדן סטייט, הפרס יישאר במערב אבל מגיע ליוסטון, שיכולה לזכות בו לראשונה מאז 1977. מורי מכיר את חוקי תקרת השכר יותר טוב ממה שהם מכירים את עצמם, וכך הצליח להביא את כריס פול ולהרוויח אותו בהנחה, וגם להשאיר כרגע מספיק גמישות לאפשרות לעשות טרייד על לברון ג'יימס בלי לוותר על פול או ג'יימס הארדן; הוא גילה בערימת שחת מציאות כמו לוק רישאר מ'בה א מוטה, ג'ראלד גרין וג'ו ג'ונסון, שמרוויחים העונה ביחד פחות מ-4 מיליון דולר; והוא בנה את הקבוצה שמהווה את האיום הכי גדול על הווריורס, ושאם תדיח את האלופה, זו אפילו לא תיחשב כהפתעה.