BETA

14.04.2018

16:34

שחקני סן אנטוניו וגולדן סטייט נאבקים על ריבאונד
שחקני סן אנטוניו וגולדן סטייט נאבקים על ריבאונד
,גטי אימג'ס/אימג'בנק

סימני השאלה: 10 תהיות גדולות לקראת פלייאוף 2018

מהאתגר של פילי לקופיף של דאנטוני, מ"תיאוריית יואינג" של הפליקנס לצרות בגולדן סטייט, מהרצון של פול ג'ורג' לשנאה כלפי ג'ון וול • פלייאוף ה-NBA מתחיל הערב

1. האם מייק דאנטוני וטום ת'יבודו יכולים להוריד לעצמם קוף מהגב?

 

הוא מאמן מוערך, חצה את גיל 60, הוביל קבוצות למקום הראשון בזכות סגנון מסוים, נחשב למאסטר בצד אחד של המגרש, והעונה, נראה שהשחקנים שלו דווקא מעדיפים להצטיין בצד השני; ועדיין, כשמגיעים לפלייאוף, אין לו את ההישגים לנפנף בהם אל מול מבקריו. האמירה הזו נכונה גם לגבי מייק דאנטוני, שקבוצות ה-7 seconds or less שלו בפניקס עיצבו את ה-NBA המודרנית, וגם לגבי טום ת'יבודו, שבנה בשיקאגו קבוצה נעימה כמו שריטה של מסמר על זכוכית, תוך סחיטת סגל מוגבל עד מעבר לקצה.

 

והנה, העונה, הרוקטס הם קבוצת ההגנה השישית בטיבה בליגה עם קצב שנע סביב הממוצע (מקום 13). היה ברור שכריס פול ינסה לעזור לג'יימס הארדן להגיע שחוק פחות לפלייאוף, וביחד הם גילו את ההנאה שבאיטיות. מתוך 540 שחקני NBA העונה, הארדן מדורג במקום ה-245 בקצב משחק וכריס פול 358. כך שלא, ת'יבס, אתה לא הולך לאיים על יונה ביין. אולי הסיכוי הטוב ביותר של הוולבס, עם קצב המשחק התשיעי הכי איטי בליגה העונה, הוא דווקא לנסות לרוץ? לשים את הכדור אצל טאונס ואנדרו וויגינס שייצרו נקודות במעבר? לת'יבודו אין את העומק והכימיה כדי לנצח את הרוקטס, אבל יהיה מעניין לראות איך הוא ודאנטוני יוכלו לאתגר אחד את השני, ואת התפיסה שבפלייאוף הם לא מספיק טובים.

 

 

2. האם זאזא פאצ'וליה הוא האיש שיגרום לגרג פופוביץ' לפרוש?

 

אם הספרס אכן הולכים לפירוק והרכבה מחדש, אולי תחת מאמן/ת אחר (אטורה מסינה? בקי האמון?), ייתכן שהסדרה מול גולדן סטייט בשנה שעברה תתברר בדיעבד כקש האחרון. וספציפית, העבירה המלוכלכת של זאזא על קוואי לנארד, במשחק 1 בגמר המערב 2017 בו הספרס נראו מדהים, שלחה את הפוסטר בוי החדש של פופ – על פניו, דאנקני באישיותו, במשחקו ובהבעת פניו – לשרשרת ארוכה של פציעות וחיכוכים עם הקבוצה שזרעו רעל בחדר ההלבשה. שנה לפני תום חוזהו, נראה שקוואי פשוט לא רוצה לשחק בסן אנטוניו.

 

פופ עדיין נהנה מהעבודה, כך נראה. גם בהופעת הפלייאוף ה-21 ברציפות, הוא עדיין הופך פרויקטים של סוף סיבוב ראשון ומטה לשחקנים נהדרים: דז'אנטה מורי, קייל אנדרסון, פאטי מילס, דאוויס ברטאנס, ברין פורבס. כולנו משערים שהוא מכין לווריורס ערימת שפנים מהכובע – מורי הופך לרכז הגנתי מפחיד, והספרס ינסו לאתגר את קווין קוק לנצח אותם. אבל בלי קוואי אין להם ממש תשובה לקווין דוראנט כשבא לו לשחק ולא לקלל שופטים. אני לא חושב שגולדן סטייט תיקח אליפות, אבל גם לא שסן אנטוניו היא זו שתעצור בעדם.

 

גרג פופוביץ' עם קוואי לנארד

אולי אני אלך לשם? גרג פופוביץ' עם קוואי לנארד (רויטרס )

 

 

3. האם ניו אורלינס טובה יותר בלי דמרקוס קאזנס?

 

עם קאזנס עד הפציעה, מאזנם היה 21:27, או 56 אחוז הצלחה; במשחקים בלעדיו, 13:21, או 62% הצלחה. הקרע באכילס של קאזנס היווה נקודת שבר שבה אנתוני דייויס אמר לעצמו – לעזאזל הכל, עכשיו זה עליי. עם עבודה נהדרת של ההנהלה שסידרה לו גם סנטר הגנתי לצרכי עבירות (אמקה אוקאפור) וגם צלף פיזי ומשוגע (ניקולה מירוטיץ') בידיים כמעט כבולות, דייויס סוף סוף קיבל קבוצה שתפורה לצרכיו, עם מספיק שחקנים שיודעים להזין אותו בכדור, ומספיק שחקנים שאפשר להוציא להם אותו בחזרה לשלשה. הסיום הנהדר של העונה מעורר מחשבות לטווח הארוך: האם קאזנס בכלל נחוץ, או שמדובר רק ב"תיאוריית יואינג" שבה כולם מתעלים כשהכוכב נפצע?

 

התשובה, לטעמי, היא "כן" מהדהד. נכון שקאזנס היה ידוע כעצלן, פרובלמטי ולא שם קצוץ בהגנה. אבל למעשה, בשבועיים שלפני הפציעה, כשהסגל התחיל להתגבש, הפליקנס שיחקו כל כך טוב – כולל ניצחונות על פורטלנד, יוסטון ובבוסטון – שאפשר לשער שהם היו מסיימים אפילו עם מאזן טוב יותר. יש לפליקנס מספיק שחקנים שיכולים לקלוע 25-30 נקודות בערב, אבל התלות שלהם בדייויס כשמש שסביבה הכל סובב, אפילו כשהוא לא נוגע בכדור, מוחלטת. יכול להיות שקאזנס, שיגלה שהשוק אולי לא מזהיר כמו שציפה, ישתכנע לחזור על חוזה מופחת ולשמש כאופציה 1ב', וכגו-טו גאי לימים אפורים של דייויס. כרגע, נראה שחצי גמר מערב הוא התקרה של הפליקנס. עם קאזנס בפוקוס, התקרה הזו עולה.

 

 

4. האם פול ג'ורג' בכלל רוצה להישאר באוקלהומה סיטי?

 

את התשובה הזו יודע כנראה אדם אחד - פול ג'ורג' - אבל היא עשויה להכריע את הסדרה מול יוטה. ראסל ווסטברוק יודע לשחק רק בהילוך אחד וכך הוא גם ייגש לסדרה נגד יוטה, אבל מי שרשם בשני הפלייאופים האחרונים שלו 27.6 נקודות, 8 ריב', 5.4 אסיסטים וכמעט 2 חטיפות, עם יותר מ-3 שלשות לערב, וגרם בעבר ללברון ג'יימס להזיע יותר מכל שחקן אחר במזרח, הוא איש המפתח של הת'נדר.

 

בעודו רואה את ווסטברוק משיג ממוצע טריפל דאבל, המספרים של ג'ורג' מאז האולסטאר – ואחרי פציעתו של אנדרה רוברסון, שחייבה אותו לקחת על עצמו יותר בהגנה – ירדו בכ-2 נקודות בממוצע. והאחוזים שלו, אוי לעיניים: עם 38.5% שדה, הוא מדורג 302 מבין 356 שחקני ליגה. בשבועיים הקרובים, לא רק שהוא יצטרך להתמודד עם ההוריקן חסר האלוהים שנקראת דונובן מיצ'ל, הוא גם יצטרך להציל את ווסטברוק מעצמו ולדרוש את הכדור כאשר ראס ייכנס למלכודות של קווין סניידר ויעשה שטויות. אם ג'ורג' באמת רוצה להישאר, הוא יגיע מחויב ובפוקוס מקסימלי והת'נדר ינצחו בסדרה הזו. אם הראש של פול במקום אחר, הגוף שלו יוכל להתחיל לארוז כבר בתחילת חודש מאי.

 

 

5. האם כולם שונאים את ג'ון וול?

 

יש גבול דק בין מנהיגות לקולניות, בין "סוואג" לבין "להיות קוץ בישבן". נראה שג'ון וול חצה אותו לטריטוריה מסוכנת. אולי זה דווקא בגלל פלייאוף 2017 הנפלא, אבל איזשהו נוזל עלה לו לראש. כשהוא נפצע, משהו השתנה פתאום: הוויז מסרו יותר אסיסטים בלי האיש שיש לו 10 כאלה לערב – למעשה, הובילה את הליגה עם 28.5 באותם חודשיים; עשרה שחקנים קלעו לפחות 6.6 נקודות, ונראה שקונספט המשחק הקבוצתי קסם להם פתאום, ושאולי בראדלי ביל הוא האיש שסביבו צריך להיבנות. הקבוצה לאו דווקא היתה טובה יותר בלי וול, אבל נראית בריאה יותר, וההתנהלות של הרכז עם החוזה הענק מטילה צל על המשכיות הדבר הזה, שנקרא וושינגטון וויזארדס, במתכונת הנוכחית.

 

מבחינת כישרון נטו, וול – הרכז הטוב בליגה כשבא לו – וביל עדיפים על קייל לאורי ודמאר דרוזן. רק שדרוזן, שסיפר שבתחילת הקשר שלו עם לאורי הם לא דיברו כלל, הפך העונה לסופרסטאר מגוון שלא כופה את עצמו על המשחק (אלא אם אין ברירה) ושמנהל מערכת יחסים נהדרת עם לאורי על המגרש. לאורי לקח חצי צעד אחורה, שניהם יודעים שבמאני טיים מותר ורצוי גם לערב שחקנים אחרים, וכל טורונטו סבבה עם זה. אותו דבר חמקמק שנקרא כימיה – ומי יכול היה לנחש שסקוט ברוקס, שלא השתלט על דוראנט ו-ווסטברוק בימי הת'נדר העליזים, יתקשה שוב – עלול לעמוד בין וושינגטון לבין מיצוי הפוטנציאל שלה, ולבין הסיבוב השני.

 

(ככה זה נראה לפני 3 עונות: )

 

 

 

6. האם כוכבים בלי מאמן יכולים לנצח מאמן בלי כוכבים?

 

הוא עבד 8 עונות בחממה של גרג פופוביץ', שימש כעוזר מאמן 16 עונות ב-NBA, ובשלב מסוים, הייתם יכולים לצפות שמשהו מהקסם של המאמנים הראשיים שתחתם עבד ידבק בג'ו פראנטי. רק שהמאמן הזמני, שקיבל קבוצה שמאסה בג'ייסון קיד והיה צריך רק להחזיר אותה למסלול, הבהיר היטב מדוע בקיץ הוא כנראה יחזור לתפקיד משני. הוא הפסיק את הניסויים המשוגעים של קיד בהגנה, אבל ספק אם יש פער גדול יותר ב-NBA כיום בין כמות הכישרון ההתקפי בקבוצה כלשהי לבין הביצועים שלה בפועל, ואם יש פער גדול יותר בין שני מאמנים בסיבוב הראשון.

 

לפראנטי, היחיד בפלייאוף 2018 שקיבל את התפקיד תוך כדי העונה, יש את יאניס אנטטוקומפו, שחקן טופ-10 בליגה, ולצדו, הסגל הכי בריא ומוכשר שהיה לבאקס מזה שנים, עם קריס מידלטון, ג'בארי פארקר שקולע ב-38% מעבר לקשת מאז חזר מהפציעה, רוקי העונה מלקולם ברוגדון, רכז אתלטי ומוכשר (גם אם מוגבל בקליעה מבחוץ) כאריק בלדסו, ואסופת משוגעי ספסל שיכולים להתפוצץ ל-20 נקודות בערב נתון, כמו ברנדון ג'נינגס ושבאז מוחמד. מולו, לבראד סטיבנס יש שחקנים שבחיים לא היו נכנסים לרוטציה של מועמדת אליפות בריאה, אבל אצל סטיבנס הם תורמים וקורעים את התחת. סטיבנס יוציא 120% מהחבורה שלו; אם פראנטי יצליח להוציא אפילו 80% מהכישרון ההתקפי של שחקניו, הוא ישלח את סטיבנס הביתה.

 

ג'ו פראנטי, מאמן מילווקי באקס
 

ג'ו פראנטי. כואב בעיניים (גטי אימג'ס/אימג'בנק )

 

 

7. האם האתגר הכי גדול של פילדלפיה במזרח מחכה לה בכלל בסיבוב הראשון?

 

בראד סטיבנס שועל, יאניס הוא מפלצת, טורונטו עמוקה ולברון ג'יימס הוא לברון, אבל הסיפתח של פילי יכול להיות קשוח במיוחד. לא רק שהם מקבלים את מיאמי, אחת הקבוצות הקשות לפיענוח בליגה, הם גם יפתחו את הסיבוב הראשון ללא ג'ואל אמביד, מה שיכול להכניס אותם לפיגור מוקדם בסדרה ולגרום להם לרדוף אחרי אריק ספולסטרה. ההיט הם לא קבוצה לאליפות, אבל יש להם מספיק מהירות (דראגיץ'), אתלטיות (ריצ'רדסון, ווינסלו, אדבאיו), גודל (ווייטסייד), קליעה מהספסל (אלינגטון), מניאק למאני טיים (ווייד) ובעיקר קשיחות (ג'יימס ג'ונסון, אוליניק וחלק נכבד מהשמות שהוזכרו כאן קודם) כדי לזרוק על הסיקסרס.

 

מעבר לכך, פילי לא היתה בפלייאוף מאז 2012, אז נעזרה בפציעה שגמרה את דריק רוז כדי להדיח את הבולס בהפתעת ה-1-8 העצובה בכל הזמנים, אבל הקבוצה הזו שואפת גבוה יותר: יש להם יתרון ביתיות בסיבוב הראשון לראשונה מאז 2003 וזו הפעם הראשונה שיש מהם ציפיות אמיתיות להגיע רחוק מאז 2001, העונה בה אייברסון לקח אותם לגמר. הציפיות מהקבוצה הזו גבוהות בהתאם לרף שהציבו בן סימונס, שמשחק כמו וטרן של 6 שנים בליגה, ואמביד שנראה לפעמים כמו גוליבר בארץ הגמדים גם מול שחקני NBA נורמליים; הן גם לא פרופורציונליות ביחס לכך שמדובר בשני שחקנים עם פחות מ-100 משחקי ליגה ברזומה. את הלחץ הזה הם לא הכירו, ומלחמת הבוץ של מיאמי תהיה מבחן בגרות אמיתי.

 

בן סימונס וג'ואל אמביד מפילדלפיה

בן סימונס וג'ואל אמביד מפילדלפיה. טראסט דה פלייאופס? (רויטרס )

 

 

8. האם זהו הצוות המסייע הכי פחות מוכשר שהיה ללברון ג'יימס?

 

ללברון המנג'ר, זה שבוחר לעצמו עם מי לשחק? כן. ללברון בכלל? ב-2007 הוא עלה לגמר לצד דרו גודן, לארי יוז, סשה פבלוביץ' ודניאל "בובי" גיבסון, וב-2010 הודח עם שאק בן 38, אילגאוסקאס בן 34, ג'יימסון בן 33, אנתוני פארקר בן 34 – מו וויליאמס היה השחקן השני הכי טוב לצדו. הקבוצה הנוכחית, באופן מוזר אחרי שני מהפכים בסגל, עדיין עולה לפלייאוף כסגל המבוגר ביותר – הודות לג'יימס (33), קורבר וקלדרון (36), ג'ף גרין וג'ורג' היל (31), ג'יי.אר סמית' (32) והקמיע קנדריק פרקינס (33) – אבל מרגישה צעירה וטרייה הרבה יותר ממה שהיא באמת.

 

מאחורי הצעדים האמיצים/משוגעים של הקאבס בשנה האחרונה מסתתרת אמת פשוטה: קשה מאוד לאותו צוות, אדיר ומוכשר ככל שיהיה, להגיע באותה רמת יכולת לארבעה גמרים רצופים. ההיט של 2014, הלייקרס של 2003, הפיסטונס של אמצע שנות ה-2000, כולן היו קבוצות נהדרות אבל בשלב מסוים לשחקנים קצת נמאס אחד מהשני, ושלושה פלייאופים של חודשיים מצטברים יחד לעוד עונה שלמה ומובילים להזדקנות מואצת. אז בקליבלנד בנו קבוצה כמעט חדשה, פרט ללאב, טריסטן קרדשיאן וג'יי.אר סמית' (שני האחרונים באמת נראים שחוקים). לחלק מהצוות זוהי התמודדות ראשונה עם לחץ פלייאוף, אבל כשלברון מקבל החלטות ולוקח את הזריקות הגדולות, הלחץ ממילא פחות רלוונטי לגביהם.

 

 

9. האם גולדן סטייט באמת בצרות או שאנחנו מגזימים?

 

אם היו מקבלים בסיבוב הראשון את אוקלהומה סיטי, ניו אורלינס ואפילו מינסוטה, הדחה שלהם היתה תסריט לא דמיוני בכלל. קווין קוק הוא תחליף סטף קארי נחמד, אבל עדיין לא הוכיח את עצמו בפלייאוף, ובמידה ולא יבוא לידי ביטוי, הקשיים יגדלו. סטף אמור לחזור כרגע בעוד שלושה שבועות, מה שאומר שבמקרה הטוב הוא יגיע לאמצע סדרה מול פורטלנד או ניו אורלינס אחרי שזו כבר קיבלה לפחות צ'אנס טוב אחד לנצח באוראקל.

 

מעבר לכך, שימו לב למה שקרה שם העונה: פציעות לכל חמשת הכוכבים, כולל קארי שמחמיץ במצטבר קרוב לחצי עונה; השחקן היחיד שהחמיץ פחות מתשעה משחקים הוא סוואגי P; דוראנט מורחק יותר פעמים מכל שחקן מאז ראשיד וואלאס ב-2001, ומתרץ ב"תשוקה ודחף לזכות באליפות"; איגודאלה נראה כמו צל של עצמו; הצעירים נותנים דקות איכות מדי פעם אבל הספסל מדורג 22 בליגה בנקודות ו-30 בשלשות; ודריימונד גרין, שהסטטיסטיקות המתקדמות שלו וגם מבחן העין הבלתי מזוינת מעידות על דעיכה משמעותית בהשפעתו על הגנת הקבוצה, משגר להנהלה מסרים של "דיר באלאק אם תנסו  לגעת בי". כשקארי יחזור עדיין יש להם מספיק כישרון כדי לקחת אליפות. כרגע, המצב מטריד.

 

> מי אתה, מספר 23 של הווריורס, ומה עשית לדריימונד גרין?

 

 

10. מה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לליגה בפלייאוף 2018?

 

יותר מאלופה חדשה או סדרת גמר שתספק קצת גיוון – פשוט, שיהיו כמה שיותר משחקים. סדרות של 2:4 ו-3:4, בואו בהמוניכן. הפלייאוף האחרון היה אסון כלכלי לליגה, מכיוון שמיעוט המשחקים הביא לירידה בהכנסות לעומת הצפי, מה שסיבך הרבה קבוצות מבחינת תקרת שכר. העונה, על פניו, נראה ששיחק לסילבר המזל: בין פציעות למצ'-אפים מעניינים, עד עכשיו שמעתי/קראתי לפחות תחזית אחת לטובת כל אנדרדוג, פרט לאינדיאנה (סליחה, חבר'ה), והפלייאוף עשוי להיות צמוד ובסימן חילופי משמרות. היריבות בין הווריורס לקאבס הניבה שיאי פופולריות חדשים, אבל לראות את שתיהן מטיילות לגמר במאזן משותף של 1-24? זה לא היה כיף לאף אחד.