BETA

21.03.2018

05:00

איום ממשי יותר מאיראן ועיראק: ההפצצה – שיעור בקבלת החלטות

לאולמרט מגיע קרדיט גדול על השמדת הכור הסורי. הוא ביקש מהאמריקנים לעשות זאת, ומשסירבו – הוציא לפועל את המבצע למרות התנגדות מצד אישים ביטחוניים בכירים • פרשנות

 

הערב ב-21:00 – סרטו של רביב דרוקר על תקיפת הכור בסוריה 

ראיונות עם השחקנים המרכזיים: אהוד אולמרט, מאיר דגן, גבי אשכנזי, אהוד ברק, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא בוש ועוד

 


 

פרשנות: איראן רחוקה כ-1,600 ק"מ מישראל, וגם בנקודות הכי מתקדמות של הפרויקט הגרעיני שלה, הוא היה רחוק, כנראה, כשנה מאגירת חומר שיספיק לפצצה ראשונה. הכור הגרעיני בדיר א-זור, סוריה, היה רחוק כ-450 ק"מ בלבד מישראל והיה במרחק של חודשים ספורים מהפעלה.

 

על תוכנית הגרעין האיראנית מדברים פה באימה עשרים שנה רצוף. על הלילה שבין ה-5 ל-6 בספטמבר 2007, הלילה שבו ישראל השמידה את הכור הסורי והרסה אותו (ולא הודתה בכך עד הבוקר), לא מדברים כמעט בכלל. את ההשוואה לאיראן עשה בפניי אהוד אולמרט, ראש הממשלה בזמן הפצצת הכור, כשראיינו אותו על כך כבר באוגוסט 2014. אולמרט ערך עוד השוואה מעניינת נוספת. ב-1981 מנחם בגין הורה על הפצצת הכור העיראקי. לעיראק, הזכיר אולמרט, לא הייתה שום דרך אמיתית להגיב כנגד ישראל. לסוריה ב-2007 היו אלפי טילים שמסוגלים לפגוע בכל נקודה בישראל, כולל יכולת דיוק לא רעה ונשק כימי.

 

 מפת האיזור
 

מפת האיזור שהותקף בסוריה (דובר צה"ל)

 

 

כן, ההשוואות הללו נועדות לומר – לי אהוד אולמרט מגיע קרדיט גדול על הפעולה ההיא ולא קיבלתי אותו. ובכן, עד כמה שזה קשה - מגיע לאולמרט קרדיט גדול על הפעולה ההיא (ולא פחות על הנכונות לא לקחת קרדיט על הפעולה במצב פוליטי בו קרדיט כזה היה יכול לשקם את מעמדו הציבורי). זה לא אני אומר. את הדברים הללו אומרים אליעזר שקדי, מפקד חיל האוויר באותה תקופה, ואמר לנו מאיר דגן (שהלך לעולמו מאז), ראש המוסד באותה תקופה, ואפילו הצלחנו לחלץ את זה (בקושי רב) מאהוד ברק, שר הביטחון באותה תקופה, לא לפני ששפך על אולמרט שורה של 'סופרלטיבים', שלא שמעתי מימיי.

 

>> עוד כתבות בחדשות עשר: 

דיווח: למרות אזהרות יועציו - טראמפ בירך את פוטין על הניצחון

חשד: תושב יקנעם רב עם שכנו - ושחט את כלבו

הזוגות הצעירים בבעיה: ירידה בבנייה של דירות חדשות

 

תחקרנו במשך שנים את תהליך קבלת ההחלטות המרתק, שהוביל להפצצה ההיא. זה שיעור יוצא דופן בתהליך קבלת החלטות. זה מתחיל בגילוי הכור. איך צמח פתאום כור צפון קוריאני בצפון סוריה, בלי שישראל יודעת מזה? איך מתחילים להתמודד עם האתגר בלי להיגרר לחילופי האשמות על האחריות ל'מחדל'? הכור הוא מבצע של אסד שנמשך, כנראה, שנים ומערכת המודיעין הישראלית המפוארת לא ידעה מדבר. היו חילופי האשמות. ברור שהיו, בעיקר בין ראש אמ"ן באותה תקופה עמוס ידלין לראש המוסד דגן, אבל הם לא הפריעו לביצוע המשימה.

 

ידלין טוען – חשבנו במשך חודשים ארוכים שיש סיכויים לתוכנית גרעינית סורית, אבל המוסד זלזל בנו וכתב נייר תחת הכותרת "לא דובים ולא כורים". כמעט כפינו עליו את ביצוע המבצע שהביא את ההוכחות לקיומו של הכור.

דגן אמר לנו – כשהבאנו את התמונות אחרי מבצע מפואר, אותן תמונות שהתבררו בדיעבד כמפלילות, אמ"ן אפילו שכחו לפתח אותן כמעט שבוע. שבוע שלם שכבו אצלם ההוכחות לקיומו של הכור הגרעיני ולא ידענו. באמת?, עונה ידלין. ולמה דגן נתן לאמ"ן לפתח את התמונות? כי הוא חשב שאין בהן דבר!

 

 אהוד אולמרט
 

מגיע לו קרדיט גדול. אהוד אולמרט בישיבת ממשלה (רויטרס)

 

 

חבר הקבינט היחיד שהצביע נגד התקיפה בסוריה: אבי דיכטר

 

אחרי הגילוי החל תהליך מרתק שערכה הצמרת הישראלית מול הצמרת האמריקנית. האם בכלל לגלות לאמריקנים על קיומו של הכור? האם לשתף אותם בכוונותינו להשמיד אותו? האם לבקש מהם להשמיד אותו עבורנו? אולמרט החליט לבקש, זו הייתה הצעה של שותף סוד חיצוני לסיפור – אמנון ליפקין שחק. דגן, ידלין ואחרים חשבו שאין טעם לבקש. האמריקנים סרבו. אולמרט החליט לבצע בלעדיהם. לא פשוט.

 

כשהחליט לבצע לבד, נתקל בהתנגדות לא פשוטה. אישים ביטחוניים בכירים במעגלי קבלת ההחלטות הסתייגו. הרמטכ"ל גבי אשכנזי היסס. לא המליץ. ישב על הגדר. ראש השב"כ לשעבר וחבר הקבינט, אבי דיכטר, התנגד. הוא היה היחיד שהצביע נגד הפעולה. הרמטכ"ל לשעבר וחבר הקבינט, שאול מופז, העלה תהיות ושאלות לא פשוטות.

 

אולמרט באותה התקופה נמצא שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה, שיקול דעתו הביטחוני בעולם פוסט ועדת וינוגרד, מוטל בספק עמוק. האם יעז ללכת על פעולה למרות ההסתייגויות הללו? ראש וראשון למסתייגים הוא שר הביטחון באותה תקופה, אהוד ברק. ברק טען שצריך לעכב את המבצע. ההאשמות של אולמרט (ושרי קבינט מקורבים אליו, כמו חיים רמון ורוני בר-און) כלפי ברק הן כמעט בלתי נתפסות. ברק, הם טוענים, המליץ לעכב את הפעולה אפילו במחיר שהכור יהפוך ל'חם'. הפצצת כור חם הייתה מזהמת את מימי נהר הפרת הסמוך לעשרות שנים. כל ילד ערבי שהיה מת מזיהום, היו מאשימים את ההפצצה הישראלית. למה ברק רצה לעכב? אולמרט, רמון ובר-און בטוחים שמהשיקולים הכי לא ענייניים. ענייני קרדיט. ברק טוען שהסיפור על הפצצת כור חם הוא בכלל אמירת אגב שלו, שנועדה לשכך את ההיסטריה שאולמרט השרה בקבינט (אבל באמת שאני עושה עוול גם לאולמרט וגם לברק בהעלאת דבריהם על הכתב. צריך לראות אותם מדברים אחד על השני). העיכוב, הוא טוען, נולד מרצונו להשביח את התוכניות המבצעיות.

 

 אבי דיכטר
 

היחיד שהתנגד. יו"ר ועדת חוץ וביטחון, אבי דיכטר (דנה שרגא, משרד הביטחון)

 

 

הסרט שנשדר הערב הוא פרי עבודה של ארבע שנים לפחות. הוא יביא ראיונות עם כל השחקנים המרכזיים באירוע. אולמרט, דגן, אשכנזי, ברק, ידלין, שקדי וכן שרי הקבינט רמון, בר-און ושלושה בכירים אמריקנים, כולל היועץ לביטחון לאומי של הנשיא בוש.

 

אנחנו נחשוף את התרגילים המדהימים שעשה דגן כדי להאיץ את המבצע, את ישיבת הקבינט חסרת התקדים של ה-1 באוגוסט 2007 בה ברק אוסר על ראש אגף תכנון, אלוף עידו נחושתן, לדבר ומורה לו לשבת מיד, את הסגירה הפוליטית העדינה בין אולמרט ליו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו, על פיה נתניהו היה אמור אחרי ההפצצה להתמנות לשר הביטחון של אולמרט ועוד.

 

מילה לסיום

 

כל כך הרבה אנחנו נוהגים להתעסק בקשר בין תהליך קבלת החלטות לתוצאה הסופית. כמובן שאנחנו מתעסקים בזה רק כשההחלטה נכשלת. כשהיא נכשלת, אנחנו בודקים עם מי התייעץ הקברניט, האם ידע כל מה שהיה חייב ויכול לדעת, נכנסים לקרביים של התאריכים והשעות מתוך איזו הנחה (תמימה?) שאם תהליכי קבלת ההחלטות יהיו טובים, יש סבירות יותר גבוהה שההחלטה תהיה יותר מוצלחת.

 

פה התוצאה מאוד מוצלחת. הכור נמחק, הפעולה לא גרמה להסלמה. הצלחה מלאה. תהליכי קבלת ההחלטות גם היו משובחים. כאילו מישהו העתיק את ספר ההדרכה של ועדת וינוגרד. הוקם צוות עצמאי בראשות יעקב עמידרור, שיבדוק את החומר המודיעיני. הוכנסו לתמונה שורה של בכירים לשעבר – ליפקין שחק, אורי שגיא, דוד עברי - כדי שיביאו זווית חיצונית, נשקלו אפשרויות, נפרש המידע ובסוף החליטו לעשות מה שראש הממשלה וראש המוסד אמרו, בספונטניות, שחייבים לעשות בפגישה הראשונה ביניהם בעניין.

 

אולי כל התהליכים המשוכללים הם למעשה לבוש מתוחכם להחלטות שהקברניט ממילא היה מקבל? שאלתי כמה מהשותפים לסוד. אחד מהם אמר לי משהו מאוד חכם – היינו הורסים בכול מקרה, עם או בלי כל חגורות ההגנה הללו. אבל, קיומן של החגורות הללו נתן לנו את הביטחון – במיוחד פוסט מלחמת לבנון השנייה – לקבל את ההחלטה עם יותר ביטחון.