BETA

27.02.2018

09:50

 מר טלוויזיה חיים יבין - מנחה מבט המיתולוגי
מר טלוויזיה חיים יבין - מנחה מבט המיתולוגי
, סער יעקב / לע"מ

כשהוויכוח על נחיצותו הוזז הצידה, הערוץ הראשון עלה לאוויר

בשנת 1968 אימצה ישראל לחיקה את המסך הקטן, למרות התנגדות מצד בן גוריון והמפלגות הדתיות • מצעד צה"ל ביום העצמאות ה-20 למדינה זכה להיות המשדר הראשון • פרויקט 70/70

 

יום הולדת 20 הוא הזדמנות מצוינת לקבל מתנה שוות ערך, ואכן בשנת 1968, כשמדינת ישראל חגגה שני עשורים להקמתה, היא העניקה את הטלוויזיה כמתנה לאזרחיה. ב-2 במאי באותה שנה החל השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית, כשהאירוע שנבחר לחנוך את המאורע ההיסטורי הוא מצעד צה"ל ביום העצמאות. המצעד, שנערך לראשונה בירושלים המאוחדת, סימל את העוצמה הצבאית של המדינה הקטנה, ששנה קודם לכן הביסה את צבאות ערב במלחמת בזק.

 

אמנם שנתיים מוקדם יותר נחנכה הטלוויזיה החינוכית (בשמה המקורי: נאמנות הטלוויזיה הלימודית), אך קהל היעד של השידורים היה תלמידים מגן הילדים ועד לבית הספר התיכון. הערוץ שידר חומרי לימוד בתחומים שונים, כחלק מתוכנית העשרה ארצית המתכתבת עם תוכנית הלימודים של משרד החינוך. ואילו המנחים היו מורים שעברו הכשרה מתאימה להנחיית תוכניות טלוויזיה. לכן, מתייחסים לחינוכית כתחנה בדרך לגולת הכותרת שהיא תחילת השידורים בטלוויזיה הישראלית, הפונה לכל אזרחי ישראל ודומה לתחנות הטלוויזיה בעולם.

 

עוד כתבות בפרויקט 70/70:

כששמורת החולה נפתחה, נפתח גם עידן חדש בין הישראלי לטבע

האמרגן, הבלגן והערך האמנותי: למה הביטלס לא הופיעו בישראל?

"תיבת הקסמים" של אבא אבן: כך הוקמה הטלוויזיה החינוכית בישראל

 

מצעד צה"ל ביום העצמאות ה-20 למדינה - השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית

 

 

המדינה הצעירה התייחסה בחשדנות לטלוויזיה. המסך הקטן אמנם הוצג כבר בשנת 1924 בלונדון, ובשנות ה-40 נכנס כמעט לכל בית פרטי בעולם המערבי, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה. עם זאת, ישראל בראשית דרכה לא אימצה לחיקה את הטלוויזיה, ומרגע הקמתה ניטש ויכוח סוער בין גורמים שונים על נחיצותו של המדיום בישראל.

 

כסף אין, והתרבות תנוון

 

דוד בן גוריון, שהיה הדמות המרכזית במדינה בימיה הראשונים, התנגד להכנסת הטלוויזיה לישראל. "הזקן" ראה בטלוויזיה מצרך מותרות, וטען שמדינה ענייה כמו ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לצאת להרפתקה כזו. בנוסף, המדינה התנערה מתרבות המותרות והציבה בראש סדר העדיפויות הכלכלי את קליטת העולים וההתמודדות עם האתגרים הביטחוניים, כך שלא נותר כסף להטמעת המדיום החדש.

 

 

 

 

ראש הממשלה הראשון לא חשש רק מהפן הכלכלי, אלא ראה בטלוויזיה זרוע של תרבות מערבית מנוונת שתפגע בערכים שאותם רצה להנחיל לאזרחים, כחלק מרעיון "כור ההיתוך" ומהרצון לתחיית השפה העברית בארץ הקודש.

 

רעיון הכנסת הטלוויזיה לישראל הוביל להתנגדות של גורמים נוספים מלבד בן גוריון. במאמרה "עושים טלוויזיה ישראלית" הציגה דנה וינקלר את ההתנגדות של המפלגות הדתיות למהלך, כשכתבה שהח"כים הדתיים האמינו כי "הטלוויזיה תביא להרס התרבות והמסורת היהודית, לזילות בערכי המשפחה ולהשחתת הנוער". הדתיים חששו גם מחילול שבת, שכן אם הטלוויזיה תפעל במתכונת דומה לרדיו, השידורים צפויים להיות בכל ימות השבוע.

 

רשות השידור -  הגוף האחראי על השידור הציבורי בישראל

רשות השידור - הגוף האחראי על השידור הציבורי בישראל (חנניה הרמן / לע"מ)

 

 

לחדור לעיני וללבבות העולם הערבי

 

נבחרי הציבור שתמכו בהכנסת הטלוויזיה טענו שהפיתוח הטכנולוגי המודרני דווקא יכול לחזק את רעיון "כור ההיתוך" באמצעות הפצת תכנים ציוניים, המשרתים את המסורת והתרבות היהודית, תוך כינון דמותו של "הצבר". בנוסף, הם האמינו שאסור לישראל להישאר מאחור כשהשימוש בטלוויזיה הוא נחלת הכלל של מרבית המדינות המערביות באותה תקופה.

 

עם זאת, הטיעון המרכזי של מחנה התומכים התייחס דווקא לאוכלוסייה הערבית בישראל ולמדינות ערב. בניגוד לישראל, הטלוויזיה החלה לשדר במדינות השכנות בשלב מוקדם יותר, ערביי ישראל לא חיכו לסחבת הישראלית בניסיון להכניס את הטלוויזיה והחלו לקלוט את השידורים ממצרים, לבנון וירדן. בישראל חששו מההשפעה של התכנים ממדינות האויב על האוכלוסייה הערבית ורצו להציג שידורים בערבית שיהוו חלופה עבורם. אבא אבן, שר החוץ הישראלי באותה תקופה, חידד את הסוגיה כשאמר: "מוטב שבמקום שהערבים יחדרו לישראל באמצעות הטלוויזיה, נחדור אנחנו לעיניים וללבבות של העולם הערבי".

 

בשנת 1963 התפטר בן גוריון מראשות הממשלה, ובמקומו מונה לוי אשכול. בניגוד לקודמו בתפקיד, אשכול ראה באור חיובי את הקולות שתמכו בהכנסת הטלוויזיה לישראל. באחד הדיונים בכנסת אמר אשכול כי "הטלוויזיה מילאה בעולם תפקיד של האחדת ערכים, דבר שיש בו אולי ברכה מפוקפקת במקום אחר, אבל כאן אנו זקוקים לו ביותר". עוד הוסיף ראש הממשלה השלישי כי האחדת הערכים חשובה כיוון ש"אנו עוסקים במיזוג גלויות ובחישול האומה משבטים ומקהילות".

 

דוד בן גוריון ולוי אשכול
 

בן גוריון התנגד לכניסת הטלוויזיה, מחליפו אשכול דווקא התלהב מהרעיון (פריץ כהן / לע"מ)

 

 

יש מודל

 

בסופו של דבר, אחרי מספר ועדות שהוקמו ודיונים סוערים בכנסת הוחלט להשיק את שידורי הטלוויזיה בישראל. בשנת 1965 נחקק "חוק רשות השידור", כשהמודל שנבחר הוא השידור הציבורי, שהועתק מהמודל הבריטי המבוסס על שידורי ה-BBC. במסגרת החוק הוחלט שכל תושב יחויב לשלם אגרה על השידורים, במה שיהווה את הבסיס לתקציב השידורים נטולי הפרסומות. הממשלה הישראלית החליטה לזנוח את המודל המסחרי שהיה נהוג בארה"ב, כדי לשלוט בתכנים המועברים ולנצל את הפלטפורמה לטובתה. הדגיש זאת, אבא אבן כשאמר: "המכשיר כשלעצמו אינו מגלם בתוכו שום סגולה ואין לו אישיות. יוצא ממנו רק מה ששמים בתוכו".

 

ישראלי גלילי, השר שמונה ע"י ראש הממשלה אשכול להוביל את הכנסת הטלוויזיה לישראל, הסביר את העקרונות שינחו את המהלך: "הטלוויזיה בישראל לא תהיה בהולה אחר בצע כסף לרווחתם של בעלים פרטיים. היא לא תהא קניינם של מפלגה, עדה ומנהיג. היא לא תהיה אביזר שלטוני של קואליציה זו או אחרת, אלא שירות חברתי ממלכתי כללי, הנתון לסמכותה של רשות ציבורית".

 

נוסטלגיה לצד ביקורת

 

במשך 25 שנים נהנה הערוץ הראשון ממונופול בשידורי הטלוויזיה בישראל, אך בשנת 1993, אחרי תקופה של שידורי ניסיון, נחנך ערוץ 2 והפך לערוץ המסחרי הראשון בישראל. מאז, תעשיית הטלוויזיה בישראל השתנתה ללא היכר, ערוצים נוספים הופיעו, וכניסתם של שידורי הכבלים והלווין העלתה את מניינם למאות. מסך הטלוויזיה התמלא בתוכניות ריאליטי ובידור על חשבון תוכניות אקטואליה ותחקיר. השידור המסחרי נגס במעמדה של רשות השידור, עד שהוחלט על סגירתה ועל הקמתו של "כאן" - תאגיד שידור ציבורי חדש.

 

מהדורת "מבט" הראשונה בהנחיית מר טלוויזיה - חיים יבין

 

 

במרוצת השנים עלו טענות רבות כלפי רשות השידור. היו כאלה שהאשימו את מנכ"לי הרשות לדורותיהם בכך שאפשרו לערוץ הראשון לשמש ככר פורה לתעמולה שלטונית. עם זאת, עיקר הביקורת הופנתה למצב הקשה שאליה נקלעה בין היתר בשל מספר העובדים הגדול, עלויות שכרם הגבוהות וחוסר היכולת לפטר אותם, עקב היותם עובדי מדינה. מה גם שפתיחת שוק הטלוויזיה הובילה למבחר עצום של ערוצים ותוכניות, כך שכל צופה יכול לבחור את התוכן המועדף עליו.

 

למרות הביקורת והיצע התוכניות הקטן, היה קסם בקיומו של ערוץ טלוויזיה אחד. במשך 25 שנים תוכניות מסוימת כמו מהדורת "מבט" עם חיים יבין או הסרט הערבי ששודר בשישי בערב הפכו למדורת השבט של החברה הישראלית, והעניקו לאוכלוסייה המגוונת של המדינה מסגרת אחת - ולפעמים גם מאחדת.