BETA

עודכן:

המקומון ערב ערב באילת חוגג שנתיים
המקומון ערב ערב באילת חוגג שנתיים ,
ערב ערב באילת

כשסערה שיתקה את אילת, נולד "ערב ערב", המקומון הראשון בישראל

ב-1962 עוד לא הומצאה המילה "מקומון", אך יצחק נועם, עיתונאי ועובד ב"ארקיע", הבין ש-5,000 תושבי אילת לא מתעניינים בחדשות מתל אביב. השאר - היסטוריה • פרויקט 70/70

"כשהייתי ביחידת הסיור של אריק שרון ב-1949, הגעתי לאילת וראיתי אותה מההרים למעלה. אמרתי שאני, במקום הזה, אגור יום אחד. כל כך יפה".

 

יצחק נועם חגג שלשום יום הולדת 87. באותו יום, עיתון "ערב ערב באילת" חגג יום הולדת 56. אי אפשר באמת להפריד בין השניים. גם ממרומי שנותיו, עם שפעת חורפית ("כן, אפילו באילת חולים"), הוא עדיין זוכר את היום בו ישב במשרדי ארקיע עם חבר, משועממים, כאשר סערה שיתקה את העיר הדרומית בישראל. השניים שמעו שמנהלי בתי הקולנוע בחיפה התאגדו כדי להוציא עלון מודפס ובו מועדי הסרטים המוקרנים בעיר, ויצחק חשב שאולי כדאי ללכת על רעיון דומה עבור 5,000 תושבי באילת.

 

"כל הזמן טרטר לי בראש שאנחנו מדינה אחרת", יצחק, ששימש אז ככתב קול ישראל בעיר - "ירון לונדון קיבל אותי לעבודה" - משחזר בשיחה עם חדשות עשר. "לא מעניין אותנו מה שנעשה בתל אביב, את עיתוני הבוקר היינו מקבלים בצהריים, וחדשות כלליות בדרך כלל לא עניינו את תושבי אילת. הרגשתי שאנחנו חייבים חדשות מקומיות".

 

ראובן זלץ, שהתחיל בעיתון ככתב וצלם והפך לעורכו הראשי עד 2012, מחדד: "אילת היתה אז ממש רחוקה, לא 40 דקות טיסה מתל אביב כמו היום. זו היתה Nowhere Land, טקסס, תחשוב שהיגלו לשם אנשים! ככל שאתה מתרחק מהמרכז לפריפריה, אנשים יותר מחוברים לעצמם ולמקום מגוריהם. הפטריוטיזם המקומי עדיין עובד".

 

 

 

חוזרים ליצחק. "באותו שבוע, נפתח באילת בית הדפוס הראשון, במרכז התרבות על שם פיליפ מוריי - המקום היחיד שבו היו הרצאות, הופעות וסרטים במכונה של 16 מ"מ. פניתי לרכז התרבות, ושאלתי אותו כמה יעלה לו להוציא עלון ולפרסם את האירועים. אמר לי '50 לירות'. אמרתי לו 'אעשה לך את זה בחינם, בצורת דף, לאן ללכת הערב'. בגלל זה קראו לזה 'ערב ערב באילת'.

 

"מרעיון של איזה סרט נלך לראות השבוע, עברנו לדף מקופל ל-3", הוא ממשיך. "הכנסתי בו חדשות מרעישות - מול מי משחקת קבוצת הכדורגל בליגה ג', איזו אוניה פוקדת את הנמל. אחר כך הלכתי לחנויות שהיו באילת - בית מרקחת, חנות צעצועים, אטליז אחד ושתי מכולות. אמרתי להם 'תשמעו, אני עושה עיתון, תנו לי מודעה בשתי לירות שנוכל לממן את זה. אמרו לי יופי, תן לנו לשנה. אמרתי 'שנה? לא יודע אם יהיה שבוע הבא'.

 

"אבל מתברר שכמה שאילת היתה קטנה, מעט הפרסום החזיק שני עמודים, וכעבור חודש עשרה, וכעבור שנה 30 עמודים. פתאום זה נהיה עסק. עזבתי את ארקיע. אחרי שנה, אמרתי לאשתי פועה, שהיתה מחנכת - גידי גוב למד אצלה - שהיא לא יכולה להמשיך לעבוד כמורה. 'זה כבר נהיה מפלצת'".

 

הגליון הראשון של המקומון ערב ערב באילת
 

הגליון הראשון של המקומון ערב ערב באילת (ערב ערב באילת )

 

 

לימים, התברר לנועם שהוא הקים את ה"מקומון" - מילה שהומצאה על ידי אורי אבנרי בשנת 1970 - הראשון בישראל. המקומון הבא הוקם רק כעשור לאחר מכן בבאר שבע. "ערב ערב באילת", שהחל כעסק משפחתי של זוג, שאב אליו את כל המשפחה. הילדים התחילו לעבוד בו. לפני כעשור, יצחק ופועה העבירו את השרביט. "הילדים גדלו לתוך המציאות של העיתון", מספר יצחק, "תמיד שמענו בקולם ולרעיונות שלהם - והיו להם רעיונות. ואז אמרתי להם שהמעיין יבש, ואמרתי להם - יש לכם ברירה, אם אתם רוצים להמשיך או לא".

 

היו באילת בית מרקחת, חנות צעצועים, אטליז ושתי מכולות", משחזר המייסד יצחק נועם, "אמרתי להם 'אני עושה עיתון, תנו לי מודעה בשתי לירות לממן את זה'. ביקשו לסכם לשנה. עניתי 'שנה? לא יודע אם יהיה שבוע הבא'


זו לא באמת היתה שאלה, כנראה. בעוד יצחק הלך ללמוד רפואה משלימה, היום הבן רותם נועם הוא המנכ"ל והעורך הראשי, הבת זיוית היא משנה למנכ"ל ומטפלת בכוח אדם, מודעות ושיווק, ובן זוגה נושא אף הוא משרה בכירה בעיתון. "אפילו ההורים שלי לא האמינו שבעיר של אלפי תושבים שכולם מכירים את כולם ואת החנויות, מי צריך פרסום. אבל החנויות פתאום ראו שמגיעים יותר לקוחות", מספר העורך הראשי רותם, בן 48. "ערב ערב באילת לא נולד מתוך יומרה עיתונאית, אבל חודש-חודשיים מיום הופעתו כבר הופיע בו טור העורך הראשון, והוא הפך לעיתון לכל דבר".

 

עם עניין אחר כן היתה להם בעיה קטנה. השם המתאים לעלון בידורי, כבר לא נראה הולם לעיתון חדשותי. אבל מכיוון ש"ערב ערב באילת" כבר הפך למותג מקומי, השם כבר נשאר, ומלווה את העיתון עד היום.

 

משפחת נועם - פועה ויצחק מייסדי "ערב ערב", זיוית ורותם

משפחת נועם - פועה ויצחק מייסדי "ערב ערב", זיוית, ורותם העורך והמנכ"ל

 

 

למרות כ-30 עיתונים מתחרים שקמו לו, העיתון הצליח לשרוד. ואם נדמה לכם שבאילת הכל פסטורלי ושלו, בפועל המלחמות של המקומון רק הלכו והחריפו. "הייתי בסכסוך תמידי עם כל ראשי העירייה כאן. הייתי מהאנשים השנואים בעיר, טראבל מייקר, ובדיעבד, הרווחתי את זה בכבוד", מתגאה זלץ. "רק השבוע חטפתי חרם מקבלן כי העזתי לכתוב אייטם נגדו", מוסיף רותם, "גם העירייה מחרימה לאורך השנים, אבל בסוף יש תוכן. הציבור לא מטומטם ויודע מי מביא לו את החדשות האמיתיות, מה קורה בעיר, ומעריכים את זה. כשאני בא לאיזשהו לקוח או גוף גדול, גם אם הוא כועס, בסוף כשהוא עושה את המתמטיקה - הוא מוכן לקבל גם את הביקורת. הם מבינים את החשיבות של ערב ערב".

 

על רקע אירועי החודשים האחרונים ביחסי התקשורת, ההון והשלטון, זלץ משתעשע כשהוא נזכר בקו הלוחמני שאימץ ("אף אחד לא הציע לי כלום..."), כולל במאבקי איכות סביבה נגד טייקונים מקומיים. "היינו מאוד מעורבים בקהילה, יש שיגידו אפילו מעורבים מדי", הוא מספר. "היינו תמימים אז, חשבנו שתקשורת תפקידה לייצג את הציבור, להיות הפה של התושבים. ייצרנו את סדר היום הציבורי, אבל גם כעורך, השתדלתי מאוד לזכור שכוח זה דבר שגם יכול ללכת. היו לי הרבה ויכוחים עם יצחק ורותם, אבל הכל בהוגנות. תקשורת זה אצלם בדם, וגם הם הכירו מאוד במגבלות הכוח".

 

רוצים תגובה לתחקיר? נסגור אתכם

 

המלחמות הללו לא מצטמצמות ליריבים מקומיים. ברזומה של משפחת נועם יש גם ריבים עם גופים ממשלתיים - ואפילו אפיזודה מדהימה במיוחד, באדיבות משרד הפנים: ב-2001, לאחר תחקיר על מצב הבריכות באילת שהעלה בעיות בנהלי הפיקוח של המשרד, ביקש העיתון תגובה; המשרד הגיב בשליחת פקח שפשוט החליט לסגור את העיתון בטענת סרק, המבוססת על תקנות מימי המנדט, שאין לו רישיון. כעבור 8 שנים, בית משפט חייב את המדינה להתנצל ולפצות את המקומון ב-90 אלף שקלים.

 

הייתי בסכסוך תמידי עם כל ראשי העירייה כאן", מספר העורך לשעבר ראובן זלץ, "הייתי מהאנשים השנואים בעיר, טראבל מייקר. הרווחתי את זה בכבוד

 

"אנחנו מתעקשים שהתוכן מנצח, וממשיכים לעשות עיתונות חוקרת מוניציפלית בעולם שהולך ומשתנה", אומר רותם ומסביר איך המקומון, בעיר פריפריאלית עם קהל מצומצם ותקרת זכוכית ברורה, שורד כל כך הרבה שנים. "אין בעצם שום גורם אחר שעושה חדשות אמיתיות אילתיות כיום, עבודה עיתונאית, וזה מה שמוטל על כתפינו. לכן אני תמיד מסביר, למי שרוצה לאתגר אותי בעתידה של העיתונות הכתובה, שאנשים ירצו לקרוא מה קורה ליד ביתם, בפוליטיקה המקומית, בבית הספר של הילדים. ומי שיספק להם את המידע - על נייר, באינטרנט, בפייסבוק או על הקרח - יש לו זכות קיום לתמיד".

 

שער המקומון ערב ערב באילת

שער המקומון לפני שבועיים (ערב ערב באילת )

 

עם השנים העיתון פתח גם מגזין בשם "מה נשמע", אתר אינטרנט, אתר היכרויות וסדרת מגזינים ומדריכים, וכיום מעסיק 50 משפחות ומנסה להתאים את עצמו לרוח הזמן. זלץ חושב שלמרות זאת, השפעתו של המקומון ירדה מאז, ולא בטוח שהיה לאנשיו מה לעשות בנושא. "קשה להישאר רלוונטי באותה מידה כשאתה עיתון כתוב שמתפרסם פעם בשבוע", הוא אומר, "וגם אילת השתנתה והולכת לכיוונים שאני פחות מתחבר אליהם. במקום להשאיר אותה עיר ים תיכונית, להבליט את מה שיש בה, מנסים לעשות ממנה לאס וגאס. יותר מדי תיירות ובטון. לאס וגאס יש רק אחת".

 

והמייסדים ממשפחת נועם? "עושים דברים שזקנים עושים", מעיד יצחק על עצמו בחיוך, אבל פועה והוא עדיין מגיעים למערכת מדי יום ונותנים כתף אם צריך. "הילדים עד היום מתייעצים איתנו בכל דבר, ובימים אלה חווים את מה שחווה העיתונות הארצית והעולמית בכלל - ירידה בכמות המודעות, ירידה בכמות הקוראים, מעבר לאינטרנט", מסכם יצחק, המייסד. "הילדים עושים את מה שצריך כדי להתפתח - אבל הקמתי עסק שבסופו של דבר הוא עסק מתכלה. וזה די עצוב לי, האמת".