BETA
נתן אלבז ז"ל
נתן אלבז ז"ל
,עיתון במחנה

"היה פה מעשה גבורה": סיפורו של טוראי נתן אלבז

הוא עלה ממרוקו בניגוד לדעת הוריו, הפך את בסיס צה"ל לביתו, וכשהתבקש לפרק רימונים ואחד מהם עמד להתפוצץ - קיפח את חייו, והציל את חבריו • 70/70 – פרויקט מיוחד

"רצת חיש, בלי עמוד, כאילו 
אחזך הטרוף כי עז.
רצת חיש ופנים האפילו
כפני איש הפורץ לבוז בז.
כה מהרת לרוץ שאפילו
הצטדק לא הספקת, אלבז"


("נתן", 1954. מלים: נתן אלתרמן)

 

השם נתן אלבז כנראה לא אומר הרבה לרוב הציבור. בשתי ערים בישראל יש על שמו רחוב, וגם המחנה הצבאי שקרוי כביכול על שמו, לאחר בירור שפורסם באתר "הגבורה", למעשה נקרא כך שנתיים קודם כעיברות של שם ערבי. אבל ב-11 בפברואר 1954, סיפורו של נתן אלבז שילב אינטגרציה חברתית, ערכים שאותם הביא כל הדרך מביתו שבעיירה סופרו במרוקו, ובעיקר - גבורה.

 

אלבז עלה לישראל לבדו בניגוד לדעת הוריו, שהפצירו בו שלא לעשות זאת. "אני הולך לקולנוע", סיפר להם, והצטרף בגיל 18 לחבורת בני נוער אחרים שגמעו 600 קילומטרים מהעיירה בהרי האטלס, עד לגבול עם אלג'יר, ונכנסו למדינה השכנה מתחת לאפם של שומרי הגבול. משם, כשאלג'יר עודה משמשת כמחוז של צרפת, כבר היה אפשר לעלות לארץ - והוא נחת בנמל חיפה.

 

לכתבות נוספות בפרויקט

1953 | מישקה מביא את המדליה הפראלימפית הראשונה

1952 | שקדי המרק מצטרפים למטבח הישראלי

1951 | האוטובוס הראשון נוסע לאילת

1950 | בובות שלג בשדרות רוטשילד

1949 | הסכמי רודוס נחתמים, "ריח של שלום באוויר"

1948 | 7 שעות עוצר כללי, הולכים לספור אזרחים

 

"רציתי להיות אשכנזי"

 

הוריו, כך סופר בספר "20 שנות גבורה", שמעו על מטרת יציאתו האמיתית רק יום לאחר שנעלם, כשכבר היה רחוק מהבית. הוא השאיר את הוריו ואת אחיו ושלוש אחיותיו הקטנות הרחק מאחור, ומדי פעם, כשהיה יוצר איתם קשר, היה מספר להם כמה טוב לו - גם כשלא היה - כדי לא לאכזב אותם וכדי לקרב את היום בו יצטרפו אליו בארץ הקודש. 

 

"בהתחלה רציתי להיות מה שאינני – להיות אשכנזי", כתב אלבז בצרפתית לאמו, "הם באו מארצות מפותחות, והיו מלובשים יותר טוב ממני. הם ידעו להסתדר. אולם קשה להתנכר למוצא. אני הנני בארץ 'מרוקני' בדיוק כמו שהייתי במרוקו 'יהודי'. ו'מרוקני' פה – פרושו סכין, גנב, עולם תחתון, בטלן. בימים הראשונים הייתי אומלל, אולם ידעתי להתגבר. תשאלי איך? פשוט חייכתי, וזה הכל".

 

"חושבים שיהודי מרוקו הגיעו לארץ בעקבות מצוקות, אבל למעשה היו כאלה בישראל עוד לפני העלייה הראשונה", מסביר ההיסטוריון והמומחה לתולדות יהדות מרוקו, אברהם אביזמר. "הרב שלוש בנוה צדק, קולנוע מוגרבי - כל אלה משפחות ותיקות שעלו בשלב מוקדם מאוד לארץ ישראל. יהודים עלו משם בעיקר משני טעמים עיקריים: ראשית, יהודי במרוקו שמתפלל 3 פעמים ביום 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', כשהיתה לו הזדמנות לעלות - הוא עלה, ואם הוא לא עלה, אז זה בגלל מגבלות בארץ ישראל - מכסות עלייה למשל. שנית, זו היתה פשוט מסורת. מסיבה כלכלית, רווחה, סיבות אחרות - הם עשו הכל כדי להגיע לישראל".

 

נתן אלבז ז"ל
 
 
0%

נתן אלבז ז"ל (ארכיון "במחנה")

בדוק טקסט
עבור על השגיאות
נקה סימוני שגיאות
הסתר

 


 

"הרמון לאחור לא השלכת
כי היה איש באהל רבוץ.
הרמון לפנים לא הטחת.
כי נראו אנשים בחוץ.
פה פערת, עינים פקחת
ובידך כליון חרוץ"

 

בעוד משפחתו נשארה במרוקו, לאלבז לא היה לאן ללכת מחוץ לצבא. הוא לא היה צריך לשמור על הניקיון בבסיס כאילו היה ביתו - הבסיס באמת היה ביתו. באחת הפעמים, זעם על כך שבמסדר שנערך לחיילים, נמצא כי חלק מרובהו חסר ונמנע ממנו לצאת לחופשה. "תמיד עושים ממני שעיר לעזאזל", אמר למ"פ בבירור שנערך לו לאחר מכן, על פי סיפורו של משה נתן ב"במחנה", "למה גוזלים ממני את החופשה המגיעה לי. זה לא צודק". המפקד בא לקראתו, סיפר שיש לו אוזן קשבת, ולמחרת הוחזרה לו החופשה - אותה העביר, כמובן, בבסיס.

 

אני הנני בארץ 'מרוקני' בדיוק כמו שהייתי במרוקו 'יהודי'. ו'מרוקני' פה – פרושו סכין, גנב, עולם תחתון, בטלן", כתב נתן לאמו. "בימים הראשונים הייתי אומלל

 

השירות הצבאי שימש אז במובן הממשי והמילולי ביותר ככור ההיתוך, שלוקח בני עדות שונות, מאפריקה, אירופה ואסיה - ועושה מהם "ישראלים". למעשה, בבוקר האחרון בחייו, צחצחו החיילים את הבסיס לכבוד הגעתו של הקולונל הבריטי אליוט, כשעל הפרק - תצוגת תכלית שנועדה להראות לאורח רם המעלה, את הישגיהם הצבאיים של אותם צעירים שעלו ארצה ללא הוריהם, ממדינות צפון אפריקה.

 

ואז נשמעה נקישה

 

אלבז יכול היה לבחור בין משימות ניקיון לבין בדיקת הרימונים. הפעם הוא לא רצה לנקות. לילה קודם, במהלך פעילות מבצעית, קיבל כל חייל שני רימונים והכשיר אותם לקרב. בשעות הבוקר, הוא וחברו טוראי זייס נשלחו לאסוף את כל הרימונים, כדי להחזירם למחסן הנשק. לאחר שאסף את כל הרימונים לארגז, נכנס עם החבר לאוהל ריק והחל לפרק אותם, רימון רימון. ואז, בעודם עושים זאת, ומתכוננים למסיבה שהיתה אמורה להיערך באותו ערב, נשמעה נקישה. אחת הנצרות השתחררה. 

 

לאלבז נותרו 4 שניות להחליט מה לעשות. זריקת הרימון החוצה היתה עלולה לגרום למותם של חבריו שניקו בסביבה. השארת הרימון באוהל היתה גורמת גם למות חברו, ואולי לפיצוץ רימונים נוספים. כשהשניות נקפו, אלבז לא היסס. הוא צעק "רימון!" כדי שכולם סביבו יחפשו מחסה, הצמיד את הרימון לחזהו, והשתטח עליו.

 

"לא עמדה כאן שאלה מוסרית מבחינתו, אפשרות לחמוק מהעניין הזה", אומר אביזמר, שעלה לארץ באותה תקופה, שירת 25 שנים בצה"ל וניצל ממוות במלחמת יום הכיפורים לאחר שכ-20 טילים נורו אל ספינתו ולא פגעו בה. הוא מציין את הערכים שקיבל אלבז בישיבה ברובע היהודי של סופרו, ככאלה שהתוו את דרך פעולתו באותם רגעים. "החינוך היה שורשי, אמונתי, שצריך לקדש שם שמיים ברבים. כל אחד מאיתנו היה נוהג כמוהו".

 

כתבה בעיתון במחנה על נתן אלבז

מתוך הכתבה בעיתון "במחנה" על נתן אלבז (צילום מארכיון במחנה )

 

 


 

"אז פרצת לרוץ על פני חלד.
על תבל...לבקש בקרבה
מקום אין בו לא איש ולא ילד
והדרך כבדה ורבה
ובידך הפצצה המפעלת
שהתחילה לספור עד ארבע"

 

עשן שחור עלה מן התעלה. טוראי נתן אלבז נמצא שרוע על הרצפה, גופו מפויח, ידו שאחזה ברימון קטועה. חבריו נשארו בחיים, שניים מהם נפצעו קל מהרסיסים. "ידעתי שזה מה שנשאר מנתן", אמר אחד מחבריו של אלבז ל"במחנה". מפקדי הגדוד והפלוגה הגיעו למקום והבינו מיד מה קרה. "המפקד", אמר אחד החיילים, "היה פה מעשה גבורה". 

 

לא עמדה כאן שאלה מוסרית מבחינתו, או אפשרות לחמוק מהעניין הזה", אומר ההיסטוריון אברהם אביזמר, "כל אחד מאיתנו היה נוהג כמוהו

 

את משפחתו קשה היה לאתר. "למנוח אין כתובת, אין למי להודיע על מותו", נמסר בהודעת דובר צה"ל. כעבור מספר ימים, המאמצים נשאו פרי, והאיגרת הגיעה לבית משפחתו בסופרו שבמרוקו, עם צל"ש מהרמטכ"ל משה דיין. בני הקהילה בעיירה התכנסו וקראו יחד את קטעי העיתונות שצורפו למכתב, והאב השכול שלח מכתב בחזרה לרמטכ"ל. מאוחר יותר הגיע גם שליח לבקר את המשפחה הקרועה, ומצא את אמו ממררת בבכי, "מחמדי, מה לי חיים בלעדיך".

 

"החייל הצעיר, נתן אלבז", מסר שר העבודה יגאל אלון, "לא רק הקריב את חייו למען הצלת חבריו. הוא גם הוכיח במותו - 'היזהרו בבני גלות מרוקו, שמהם תצא גבורה'". אביזמר, שנזכר באותם ימים, מוסיף: "המעשה הזה, כמו גם מעפילי האוניות יהודה הלוי והספינה אגוז, היו מהסיבות המרכזיות לשילוב היוצא מן הכלל טוב, לדעתי, של יוצאי צפון אפריקה בארץ. הוא עומד בשורה הראשונה של מעשי הגבורה שהיו בצה"ל".

 

המשפחה עלתה, איש לא ידע

 

מעשהו של אלבז זכה לתשבחות והפך לחלק ממורשת הקרב, אבל למרות המלים היפות והגבוהות לזכרו, שילוב מלא של יהדות מרוקו בחברה הישראלית המתגבשת היה עוד רחוק. אפילו כאשר משפחתו של נתן הגשימה את צוואתו ועלתה לארץ, איש לא ידע על כך, וחלף זמן רב עד שאותרו בבית מט לנפול בפאתי ירושלים, וקיבלו קצבה חודשית ממשרד הביטחון.

 

היום, סביר להניח שרבים לא שמעו על אלבז, ומכירים סיפורי גבורה אחרים הרבה יותר. "כמורה להיסטוריה, השתוממתי איך יכול להיות שיהדות מרוקו וצפון אפריקה תופסים נתח מינורי כל כך בשיח ובספרים האלה", מסכם אביזמר. "השאלה היא מי כותב את ההיסטוריה".

 

"הא, נופל על עפר כחוק,
שרש אפריקה, בן מרוק.
הא, מוטל פעור פה ונדהם,
עד בינינו רבון עולם"
("נתן", נתן אלתרמן, 1954)

 


 

הערב, בסדרת הכתבות "לא משנה מאיזו עדה" במהדורה המרכזית: ינון מילס בכתבה על העדה המרוקאית