BETA

אחות במחנה עולים העידה: "היינו לוקחים תינוקות בריאים וחוזרים בלי כלום"

בשנות ה-90, בעקבות פרסומים בנושא, העידה אחות במחנה עולים בעין שמר על מה שהתרחש: "היינו משאירים תינוקות בריאים, שלמים. למחרת שוב הייתי לוקחת. היו שואלים: איפה התינוקות? היינו אומרים שאינם, מתו". עוד קודם לכן העיד בכיר לשעבר במערך הקליטה בפני נכדו ש"כולם לקחו" והבהיר: "זו תיבת פנדורה". האחות חזרה בה מגרסתה, עדות הבכיר לשעבר נקברה. שניהם כבר לא כאן כדי לספר • "חטופים" - פרק שני בסדרה

"אני זאת שעבדתי ואני זאת שהייתי לוקחת את היונקים. היינו לוקחים את התינוקות בריאים ושלמים והיינו חוזרים בלי כלום, כאילו שלא קרה" - כך סיפרה רוזה קוצ'ינסקי בשנות ה-90 לעיתונאי אבנר פרחי. בשנות ה-50 היא הייתה אחות צעירה במחנה העולם עין שמר. קוצ'ינסקי אינה בין החיים ומאז השמיעה בפני פרחי את סיפורה, היא חזרה בה מדבריה. אולם העדות שלה היא אחת היחדות של אנשי הצוות מאז.

 

>> לכתבות נוספות בסדרה "חטופים"

פרק 1: 60 שנה אחרי, הפצע נפתח מחדש

 

רוזה התקשרה לפרחי אחרי שהחל לפרסם כתבות בנושא ילדי תימן. "היא הייתה מטפלת בת 17. היא היחידה שבאה ויצאה", הוא אומר. "היו מקרים שתינוק לא הרגיש טוב ולא היה רופא, אבל ברוב המקרים הילדים היו בריאים לחלוטין", היא סיפרה. "אני הייתי לוקחת שניים-שלושה תינוקות, היו שולחים אותי עם האמבולנס לעפולה. היינו משאירים תינוקות בריאים, שלמים. למחרת שוב הייתי לוקחת. היו שואלים: איפה התינוקות? היינו אומרים שאינם, מתו. 'מה זה מתו? אבל הם היו בריאים! לא היה להם שום דבר!' אני לקחתי אותם. היום כשאומרים שהם נפטרו - זה לא נכון".

 

לדבריה, "מסרו אותם לאימוץ. רובם בארצות הברית. יום אחד כשבאתי, עמדו גבר ואישה שדיברו באנגלית. אחר כך הוא אמר 'יכול להיות שהיא מבינה', אז הם עברו לגרמנית ואני יודעת יידיש". כשנשאלה מה הם אמרו, השיבה: "בנוגע לקחת את התינוק. באתי הביתה, סיפרתי לאמא והיא אמרה: 'את תשתקי, מה אכפת לך? לקחו. כנראה נתנו כסף'".

 

 

אחיות במחנה בעדן שבתימן
 

אחיות במחנה בעדן שבתימן()

 

מאשה קפלן, כיום בת 90, הייתה גם היא אחות צעירה עם קום המדינה ולימים אחות אחראית במחלקת הילדים בבית החולים הדסה שבירושלים. כשהייתה בת 23 נשלחה לעדן שבתימן, למחנה עולים, כדי לטפל בהם לפני הגעתם לארץ. "אף פעם לא שמעתי בהיותי בהדסה את הסיפור הזה. זה הופיע רק לאחר מכן", היא אומרת על הפרשה שמרחפת כעננה כבר מספר עשורים, אך מאשרת את הבלגן שהיה במרפאות. "הבעיה העיקרית הייתה הבעיה של השמות. אמא הייתה מביאה ילד ורושמת אותו  'משה ברכה' על שמה. למחרת היה בא גבר והוא רוצה לראות את משה אמסלם. אין לי משה אמזסלם. מיד תפסתי שיש בעיה של אבא ואמא".

 

ד"ר דב לויטן מאוניברסיטת בר-אילן חוקר לאורך שנים את העלייה מתימן והוא איתן בדעתו כי לא היו חטיפות. ב-90% מהמקרים, הוא גורס, הפעוטות אכן מתו ויתכן שפשוט נקברו תחת שמות שונים וללא ידיעת ההורים. "המיתוס של חטיפת ילדים הפך לנרטיב אצל חלק גדול מיוצאי תימן", הוא אומר.

 

אלא שעיתונאים שהתחקו אחרי הפרשה טוענים שאנשים פחדו לספר על שאירע. גם פרחי מושה שחשש לפרסם את גרסתה של רוזה. "מה אני עושה עם חומר הנפץ שיש לי ביד? אני לא יודע מה עיתונאי אחר היה עושה. אני פחדתי", הוא מודה. "שמרתי את זה אצלי, עשיתי עוד עותק ומסרתי את זה לידידתי ואמרתי לה: 'אם קורה לי משהו, יש לך עוד עותק ביד'. השיטה הייתה להוציא אותם כאלמונים. אז לא יודעים לאן להחזיר אותם ובלית ברירה מסיעים אותם לוויצ'"ו ומשם אנחנו יודעים שרק אימוצים".

 

 

 

()

 

הפחד נשקף גם מעדות אחרת שהתגלתה בשנות ה-80, עדותו של אביגדור פאר, סגן ראש המחלקה לטיפול בעולה במשרד הסעד. פאר אמנם העיד בפני ועדת הפנים של הכנסת כאשר זו חקרה את הנושא, אולם הוא מעולם לא נחקר באופן רשמי בנוגע לנושא וסיפר לנכדו, חגי סרי-לוי, על שאירע.

 

"לא ידענו בכלל שהוא קשור לנושא", מספר סרי-לוי. "פתאום, בתחילת שנות ה-80, בתוך הבית, הוא מתחיל לדבר על ילדי תימן. הוא אומר, ניהלתי שם מחלקה. הוא אמר את המשפט וחזר עליו עשרות פעמים: 'חגי, כולם לקחו. מפא"יניקעס לקחו, אוגניקעס לקחו, מזרוחניקים לקחו, כולם לקחו. לקחו ילדים. אימצו אותם'. כשהייתי שואל אותו 'איך עשיתם את הדבר הזה?' הוא היה אומר לי: 'זות תיבת פנדורה' ושתק. הוא פחד פחד מוות. קברו את העדות שלו".