BETA

27.08.2015

00:38

נושאים חמים

מערבבים פוליטיקה בספורט: כשמרכזים ואיגודים לוטשים עיניים לכסף של הספורטאים

היו ימים בהם הפועל, בית"ר ומכבי ניהלו את המדינה - היום הרבה פחות. אבל עסקנות הספורט ממשיכה להיות מורגשת, לעתים אפילו יותר מהספורטאים עצמם. וגם: למה בעיטת קראטה נחשבת פחות מבעיטת טקוואנדו?

יש לא מעט ענפים שבהם אין אופק של משחקים אולימפיים, אבל יש ספורטאים רבים שחיים אותם מסביב לשעון. ענפי הספורט הלא אולימפיים הם בנים חורגים בישראל, והתקצוב שלו זוכה ענף שאינו אולימפי הוא זניח.

 

קראטה למשל - שלא שייך למשחקים האולימפיים מקבל הרבה פחות מהטייקוואנדו, ענף דומה, כמעט זהה אבל כזה ששייך למשפחה האולימפית.

זה עניין של גישה - בגרמניה למשל הדגש הוא לא על ההישג האולימפי אלא על הגדלת מספר הילדים שיעסקו בספורט

כמסגרת.


> לכתבות נוספות בסדרה "אפס בספורט"

פרק 1: מסלול מכשולים | פרק 2: לא יאמן | פרק 3: מגרש? הרוסים!


המבנה הארגוני של ענפי הספורט בישראל הוא מורכב - וכך נראית שרשרת המזון הסבוכה הזאת: שחיין שמשתייך לאגודת השחייה הדמיונית של בית"ר גבעתיים לדוגמא, הוא עניין של גופים רבים - בית"ר גבעתיים תקבל תמורתו כסף מהטוטו ומעיריית גבעתיים, שבדרך כלל מנהלת גם את הבריכה. אם השחיין מצליח בגדול הוא יקבל תמיכה גם מהוועד האולימפי ובכל מקרה, גם איגוד השחייה יקבל בזכותו הקצבה מהמדינה. גם מרכז בית"ר יהנה בזכותו מתקצוב ממשלתי. וכשיש כסף, יש גם פוליטיקה.

נתחיל באיגודים. ככל שאגודה גדולה ומצליחה יותר, כוחה באיגוד הגוף שמנהל את הענף בארץ גדל. זה מבלבל אבל השורה התחתונה של הפלונטר הזה היא הרבה מאוד ניגודי ענייניים שרומסים ספורטאים מתחרים מאגודות חלשות.

 

אופיר פינס, שר הספורט לשעבר
 

אופיר פינס, שר הספורט לשעבר(אתר מפלגת העבודה)

 

איגוד השחייה עובר בימים אלה מתיחת פנים שעדיין לא הושלמה: בשנים האחרונות הוטל עליו צל כבד וחשש לניגוד עניינים בנוגע לתפקודו של היושב ראש היוצא נועם צבי שעמד גם בראש אגודת השחייה של הפועל ירושלים.

 

בכל הקלחת הזאת של הנהלות האיגודים בוחשים המרכזים: הפועל, מכבי, בית"ר - גופים פוליטיים שבעבר ניהלו את הספורט וכיום מתרכזים בעיקר בעסקנות.

 

חוסר תפקודם של האיגודים לא חוסך את הכסף הרב שהם עולים למדינה: הסכם שנחתם איתם מעביר אליהם ארבעה אחוזים מהכנסות הטוטו, עשרות מיליוני שקלים!

 

מופע שנות ה-50

 

הפועל, מכבי ובית"ר אמנם סיימו את תפקידם ההיסטורי, אבל הנהלות האיגודים בהרבה מאוד מקרים עדיין מזכירות את שנות ה-50. במציאות כזו, לא רק הספורט התחרותי נפגע אלא גם האפשרות לחבר בין מגזרים ואזורים בארץ.

ועם כל הדברים האלה, אנחנו לפעמים שוכחים את הדבר הכי טוב שיש לנו כאן - הרבה ספורטאים מלח הארץ, מוכשרים, מלאי רצון, שמצליחים למרות השיטה ולא בזכותה. כשמביטים על מה שעושים החבר'ה האלה בתנאים פחות ממינימליים אפשר להעריך את כח הרצון והנכונות להקריב למען מדליה כחול-לבן.

 

האווירה השלילית מסביב לספורט, החוסרים, העליבות לפעמים מונעת מהם להפוך לגיבורים שמגיע להם להיות:
חברות פרסום, למשל, ממעטות להשתמש בגיבורים האולימפיים כפרזנטורים. עם הרעב של הספורטאים להצלחה ועם ניהול נכון של המשאבים וכח האדם אפשר לעשות הרבה. הרבה יותר.