אין יציאה

נמאס לו מהשגרה והשעמום מאיים לרמוס את מעט שמחת החיים שיש בו. איסי ברגר מת לפרוש כנפיים ולעוף, ואז מכין ארוחת ערב ונשאר

זה האלכוהול שמדבר אליי בסינית, או שאולי שתיתי יותר מדי. אף פעם לא הייתי מהשתיינים הגדולים, אבל לאחרונה זה נהיה מחריד. אם הייתי יושב על הבר, הברמן בכבודו ובעצמו היה זורק אותי משם. ככה ייעשה לאיש אשר הברמן רוצה בשכרותו. במילים אחרות, אם אתה לא יודע לשתות – אל תנסה אפילו. קח מיץ פטל, דפוק ת'ראש עם מים מהברז, אבל עזוב אותך מוויסקי עם שתי קוביות קרח. ואולי, אולי עדיף שלא תצא מהבית.

ואולי זו הנקודה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה התנהגתי כמו רווק. יותר מדי שנות זוגיות עשו אותי שיכור, שיכור מריח של בגדים מכובסים, כלים שטופים, ספה בורגנית, טלוויזיית LCD משובחת ושכונה יותר מדי ירוקה לטעמי. בכל ערב מחדש, כשאני חוזר מאוחר הביתה לזרועותיה, אל השגרה, אני שואל את עצמי מה יהיה איתי, איתנו, עם המלונה הקטנה שהקמנו, עם השעון הביולוגי שלה, עם אורח החיים המעייף משעמום שלי.

בבית אני שותה את הקפה החמישי שלי, מעשן את הסיגריה האחרונה בחפיסה שקניתי על הבוקר, מכין לנו את אחת משלוש הארוחות היחידות שלימדתי את עצמי להכין, מזפזפ בין חמשת הערוצים היחידים שאני זוכר בעל פה לאן הם מובילים בין כל החבילות ששכנעו אותי לרכוש, זורק את הנעליים בסלון, חוטף מבט על זה שאני זורק את הנעליים בסלון. אחר כך אנחנו מגוונים. לפעמים מזדיינים, לפעמים רבים, לפעמים מדברים, לפעמים מתעייפים מוקדם והיא הולכת לישון ואני מנסה לסחוב עוד קצת זמן איכות עם עצמי.

והשגרה שלי היא סכר אימתני שעומד בגאווה מול האופי שלי, מול הצורך שלי לפרוק, להשתנות, להיות מעודכן יותר, תזזיתי. מפלי האלכוהול סודקים לפעמים את חיבורי הקורות של החיים, מנסים לפרוץ החוצה, בוחנים את הגבולות בכל פעם מחדש. ואז הקפה השישי מרגיע קצת, משאיר אותי עם הסיגריה, צמוד לשולחן, ביתי, בלי לפזול לצדדים ולחפש את הדבר הבא שאני יכול להרוס. בכל יום מחדש אני נלחם על הבית שאני כל כך אוהב, מנסה להרוג את עצמי שאני כל כך שונא.



"אם אין גן עדן" - לכל הטורים