כלום לא עצוב

שוב בבית החולים. נונה מדבבת את אביה השתקן ומגלה שעד היום טעתה לגמרי כשחשבה שהוא המסכן האמיתי בסיפור חייה

לפני ימים אחדים נסעתי עם אחי הצעיר לבקר את אבינו שאושפז שוב, הפעם לא בגלל משהו רומנטי כמו ניסיון התאבדות, אלא בשל פקקת (טרומבוזה) – המחלה שהשתדרגה מבחינה תקשורתית בזכות אריק שרון. המסדרונות העמוסים במיטות עם חולים המוטלים בעליבותם מול כל עובר ושב גרמו לי לדכדוך, שרק הלך והחמיר בהמשך היום.

אבא שלי שכב על גבו ללא תזוזה, חנוט כמומיה בשתי שמיכות צמר דהויות המהודקות תחתיו, ובקושי העיף מבט לכיווננו. שאלנו אותו שאלות סתמיות בניסיון לדובב אותו, אך הוא בשלו – סרב לשתף פעולה ולתקשר עימנו. אחי חיפש כל מיני הזדמנויות לקום מהמעמד המחניק הזה. וכך יצא שהלך להביא מים ברגע שאבי עשה קולות של אחד שעומד להשתעל, וקפץ בפעם השנייה לסדר לו טלוויזיה כדי שלא יבהה בקיר.

כשביקשנו מאבי שבכל זאת יאמר משהו, הוא לחש - לעצמו כמעט - שיש לו בחילה, ואחי קפץ, בפעם השלישית, להביא לו סודה מהקפיטריה. בזמן שהיינו לבד אמרתי למומיה שאולי לא תפחד ותגיד מה עובר לה בראש, אבל המומיה לא הגיבה ורק כיווצה את גבותיה ועצמה את עיניה.

כשאחי חזר בפעם השלישית אף הוא ניסה את כוחו ואמר לאבא שהיינו מתים לדעת משהו, אפילו חלק קטן, מכל המחשבות המתרוצצות לו בראש. אבל אבא נשאר באין תגובה מוחלט. ואז אמרתי לאחי שאני מוכנה לדבב את אבא והתחלתי: "קר פה, כואב לי, אני עייף. בית החולים הזה זה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות לי, עכשיו יבואו כל מיני מבקרים כמו שני אלה, ואהיה חייב לתקשר איתם. בבית יש לפחות את אשתי שלא סותמת את הפה וממלאת את החלל בהבלים. בבית, גם אם מישהו פונה אליי, היא קופצת ועונה במקומי. הכי טוב שאני אשכב ולא אזוז עד שיימאס להם והם ילכו ויעזבו אותי לנפשי."

אחי שאל את אבינו האם אלו באמת המחשבות שמעסיקות אותו. אבל אבא נהם ובקושי הזיז את עיניו, כאחד שלא שמע כלום. אז המשכתי בדיבוב: "הכי טוב שאעשה את עצמי אוטיסט, שתגיד מה שהיא רוצה ותלך כבר, גם ככה כל ההצגה הזאת שלה נמאסה עליי, ממילא לא באמת אכפת לה". אחר כך נכנסה מישהי לבושה כדיילת מכירות עם קלסר ביד ובהתעלמות מוחלטת מאבי שאלה את אחי ואותי:
"לסבא יש מטפלת?" ככה, בגוף שלישי, כאילו אנשים מבוגרים הם מפגרים. אני כמובן לא שמתי לב לכך מיד, כי באנוכיותי הייתי עסוקה בלהתרגש מהקומפלימנט שהסתומה חלקה לי. כאילו אמרה לי כמה אני נראית צעירה בכך שחשבה שאבי הוא סבי. אבל אחי הצעיר, המדויק כל כך בקביעותיו, העיר שהדרך שלה להתעלם מאבינו ולדבר עליו איתנו בפניו בגוף שלישי ממש מקוממת.

אבא שלי מאושפז, אך לבי יוצא אל אמי. נכון שלגלגתי עליה עם אחיי שהאשפוז הזה הוא בשבילה מטעמים כי עכשיו יש לה לגיטימציה לחייג לכל חברותיה ומכריה ולחזור על פרטי הסיפור – איך הזדעזע הרופא כשראה את מצבו, ושלח אותם דחוף למיון, ואיך התנהגה פקידת הקבלה הסתומה במיון, וכמה דם הוציאו לו ואיך היא דואגת ולא ישנה כל הלילה, וכמה שהנסיעות לבית החולים מטרטרות אותה. אני מורידה את הכובע בפני אמא שלי, שסובלת מנוכחות של חי-מת באופן קבוע ולא נכנעת לאווירה הדיכאונית שהאובדני שלה מכתיב. היא בשלה – יוצאת, נוסעת, קונה ומטפחת את עצמה ואת ביתה וגינתה.

נכון שאחרי הדיכאון העמוק שהייתי שרויה בו מתבקש ממני להיות סבלנית לאיש שהוליד אותי ושקע לתהומות. אבל האיש שוכב כבר כמעט שנה ללא תנועה ובלי רצון לתקשר, ואתמול נוכחתי לדעת שהוא עובד על כולנו בעיניים. אתמול הופתעתי לגלות שגם אבא שלי עדיין זכר שמזדקף ופורש נוצותיו בגלל נוכחות נקבה באזור. לו רק יכולתם לחזות בפלא שקרה כשבאתי לבית החולים עם חברה. האבא הזה פיזז ודיבר וסיפר בדיחות והיה חביב ותקשורתי עד מאוד, הוא ופיג'מת בית החולים שקטנה עליו בכמה מידות וגורמת לאשכים שלו לבלוט ולכרס שלו להישפך בתחתית החולצה ולבצבץ מבין כפתורי הפיג'מה.

ומכאן קשה לי שלא להסיק שני דברים: האחד: תמיד החשבתי את אמא שלי ליצור האגואיסט של בית משפחתי, אבל עכשיו אני חייבת להודות שלעומת אבא שלי, שבאגרסיביות פאסיבית מעכיר את האווירה בביתו באופן קבוע, אימי נחשבת לגמרי לאגואיסטית-לייט. ודבר שני: גבר זה גבר זה גבר. קצת גוף נשי חדש מול עיניו והוא מתעורר מדיכאון אינסופי שמלווה באופן קבוע את ישותו ומתחיל לפזז ולפלרטט.




"תמונות מחיי גירושין" - לכל הפרקים

אבא שלי שכב על גבו ללא תזוזה, חנוט כמומיה בשתי שמיכות צמר דהויות המהודקות תחתיו, שאלנו אותו שאלות סתמיות בניסיון לדובב אותו, אך הוא בשלו – סרב לשתף פעולה

לא שמתי לב לכך מיד, כי באנוכיותי הייתי עסוקה בלהתרגש מהקומפלימנט שהסתומה חלקה לי. כאילו אמרה לי כמה אני נראית צעירה בכך שחשבה שאבי הוא סבי