הריון רצוי

הגוף מקשיב לנפש וכשמאירה חוששת מהריון, זה מצידו מסרב להגיע. טליה פלד מראה לה אפרוחית עתידית

"הכל מצוין" היא אומרת לי בקול שקט ויציב, "אני מלמדת במכללה, הוא ממשיך לנסוק לניהול בכיר, אבל אנחנו מנסים לעבוד על הריון כבר חצי שנה וכלום לא זז." אני בחדר העבודה שלי, ומול החלון עוברת להקה צוהלת של זאטוטים בני שלוש מובלים על ידי גננת הקיבוץ, אישה בדמות אמא אווזה מלאת סבלנות מהסוג הנדיר ובטן קטנה של תחילת הריון דוחפת החוצה טריקו מוכתם מגואש וממרח שוקלד. העיניים שלי נעוצות בבטן ההריונית, וזיכרון פרטי שלי על ביקורת מתנשאת ממי שבטוחה עד היום שזכתה בתואר אם השנה, הערה על טיב האמהות מציבת הגבולות שלי וכאב קטן בבטן כשאמרה לי לחשוב פחות על עצמי.

המילים של מאירה בטלפון מתערבלות עם קולות הגננת שעכשיו מותחת את גופה העגול אל ענף גבוה של עץ ומראה לאפרוחים אצטרובל. זו לא שיחתנו הראשונה, כבר שוחחנו לפני שלוש שנים כשעמדה לסיים את לימודי הגרפיקה ופנתה אלי בגלל חלומות חוזרים על קורס חשוב שבאופן קבוע אינה מצליחה למצוא. מאז עשינו סדר. גרפיקה כן הכיוון שלה, וגם הוראה, אקדמית.

תל אביב לא נעימה לה, היא מצאה את ירושלים המחודדת רכה ומלאת תשוקה עבורה, נפרדה מחבר שהכירה בגיל חמש עשרה ובשיחה האחרונה סיפרה לי על היכרות מהירה, בוגרת ומרגשת ועל הזמנות החתונה שעיצבו יחד כשלקחו איתם את המחשב לצימר מדברי. תעצבי את ההזמנה הכי מאלפת שאת יכולה הוא אמר לה, זה החבר הכי טוב שלי , ומאירה גייסה את כל חוקי הנשיות שגרו בה באופן טבעי ותוך כדי חיסול של בקבוק יין אדום ייצרה הזמנות חתונה והשאירה לו למלא את שם החתן והכלה. פיצוי רומנטי מאלף לחבר הראשון שאפילו להחמיא לג'ינס חדש לא הצליח.

"אז אני יודעת שאת לא נוגעת במה שקשור ברפואה, בגלל זה צלצלתי לקבוע שיחה רק אחרי שראיתי חמישה רופאי נשים ופריון שונים" היא אומרת ברוך, בקול הנעים שגורם לרשימות ההמתנה לקורסים שלה להיות הארוכות ביותר במכללה לעיצוב. "אבל תראי מה בכל זאת יש שם." ואני מבקשת ממנה שוב את תאריכי הלידה שלהם ומרימה את העיניים אל החלון ורואה את הגנון מתרחק תוך כדי קפיצות לתוך שלוליות של גשם ראשון, הגננת נהנית יותר מהם, אני מציינת לעצמי, ורואה איך מרחוק היא מעמידה את כולם במעגל סביב שלולית וזורקת אבנים שיציירו עיגולי מים.

בינתיים מאירה מספרת לי על הבית הירושלמי שלה, על הליטוף היומי לאגו שהרוויחה ביושר, מזכירה בכנות את הדימוי העצמי המרוסק שלה בשיחה הראשונה שקיימנו. "אני מספיקה הכל" היא אומרת לי והקול שלה הופך לגבוה יותר "חזרתי לרכוב על אופניים, אנחנו רצים בבוקר ביחד, אביהו לא שוכח לשלוח לי סמסים אוהבים עם קנאה קטנה על תשומת הלב לסטודנטים. מאירה מאושרת, הקול שלה שונה, אין זכר ללחישה הצרודה ששמעתי לפני שלוש שנים כששמעתי אותה לראשונה, אין זכר ל"לא" החד משמעי שאמרה לי כשהקראתי לה את הפרופיל שראיתי לפני שצלצלה. אני עוצמת עיניים מבקשת הנחיה מדמות מרפא אבוריג'ני שמגיע אלי מדי פעם שקוף למחצה ומראה לי היכן נמצא מקורו של כאב. באוזן אחת מאירה דרך הטלפון ובשניה רשרושי צדפים מסמנים לי שהוא כאן. האור בחדר שלי מהבהב, אבל הוא נעלם.

"היה כאן עכשיו סימן שבאמת אין עניין פיזיולוגי" אני אומרת לה, "לא אצלך ולא אצלו. יש כאן עניין אחר, "מדף" אחד במוח שעדיין מתויק בו פחד, ואני יודעת מאירה שאת לא מפחדת מכלום, אבל משהו שם מספר לי סיפור קטן מהילדות שלך" מאירה מקשיבה בשקט, על הילדות שלה כבר דיברנו מזמן, ילדות שמחה, הורים מצליחנים שאיזנו נהדר את זמן העבודה עם זמן ההורות ואבא דומיננטי מצחיקן שבכל דרך ניסה לא להלחיץ את הלחץ שחווה בעצמו. "זוכרת שסיפרת לי על אבא שלך?" אני שואלת .

אבא שהשתחרר מצבא קבע והלך ללמוד הדרכת טיולי דרך. דיברנו בעבר על הפחד שלו להפסיד את שנות הילדות שלכם, ועל בלי סוף פעמים בהם חזר ושאל אתכם אם אתם אוהבים אותו, ואם הייתם רוצים אותו יותר בבית, את המשקל הכבד שלקחת על עצמך בגיל שמונה שיצר קושי גדול לסמוך על יכולת קבלת ההחלטות של עצמך" מאירה מקשיבה, אני יכולה לראות את גלגלי הזכרון והמחשבה שלה משתלבים אחד בשני ויוצרים שתי תמונות מקבילות של ילדה ואישה צעירה.

"אני מבינה" היא אומרת, "לעדכן את המציאות של עצמי כמו שלימדת אותי לפני שלוש שנים כשפחדתי להפרד מהאקס". "תלמידה טובה" אני משחררת ציון לשבח. "משהו בך , ישן וקטן, עוד אומר לך שאת לא יכולה לבד להחליט, שמישהו גדול, כמו אבא, צריך לתת את האו קיי שלו להחלטה הגדולה הזו. ולמשהו הקטן הזה אין קשר להצלחה הגדולה שלך במכללה ולא לאהבה הענקית שזכית בה ביושר גדול. המשהו הקטן הזה יושב על המדף של הפחד במוח ומשדר לך מסר מפחיד, את רוצה תינוק, וזו החלטה גדולה. אם תחליטי לא טוב, לא תהיי שמחה, לא להיות שמחה מאד דומה לקושי לחיות, ונוצרה משוואה שאומרת שהחלטה להרות תהיה לא שמחה. הגוף שלך מגיב למחשבונת השקטה הזו ובשיתוף פעולה שרק אלוהים יכול היה ליצור, ההריון הזה נדחה שוב ושוב.

מאירה מקשיבה, אני שומעת את העיפרון שלה מרחף על הדף שעליו היא כותבת את תוכן השיחה. מול החלון שלי עוברת הגננת שסיימה את יומה בגן, בלי לשים לב היא מרימה את החולצה ומלטפת בחיוך גדול בטן יפה ועגולה."מאירה, אני חושבת שמכאן והלאה זה עניין של ימים" הוספתי.

סיימנו את השיחה. שיחה שמחה ומלאת תקווה כמו שאר השיחות עם מאירה. עשרה חודשים מאוחר יותר מאירה שלחה לי סמס וביקשה שיחה. "התינוקת היפהפיה שלנו נולדה לפני שבוע בשעה טובה ובלידה קלה, אני רוצה שיחה לעוד חודש. קראנו לה: ---------" קראתי שוב את הסמס עם חיוך ענק ופרפר קטן של התרגשות בבטן, מעולם לא סיפרתי לה איך קוראים לבת שלי, והיא בחרה את אותו שם בדיוק לבתה.



הכותבת הינה מתקשרת ויועצת צמיחה אישית - talyapeled@gmail.com

"יחסים מתוקשרים" - לכל הטורים