טוב, סליחה

סליחה מהירקן שגנבנו לו שקל, סליחה מהשכנה על המיץ של הזבל בחדר מדרגות. כל הסליחות שאנחנו חייבים

כשהיינו קטנים, יום הכיפורים היה קלי קלות – רוכבים על האופניים כל היום, מבקשים איזו סליחה סמלית מאמא, שכמובן מתמוגגת וממהרת לסלוח על השטות שעשינו, ומתחילים את השנה עם לב קל ואפודה חדשה לחורף.

עם השנים מצטברים להם הדברים הקטנים האלו, אלה שעליהם אנחנו לא מבקשים סליחה. אולי אין ממי בדיוק ויותר סביר להניח שאלה הדברים שהעלמנו עין מהם אפילו בינינו לבין עצמנו. הדברים האלה הם לא משהו שנלך עליו לכלא, אבל אנחנו לא גאים בהם, והם מצטברים בתוכנו כמו כדור פרווה שאפילו החתול הכי עקשן בעולם ייאלץ לבסוף לירוק.

אז לקראת השנה החדשה, צאו בהחלטה ברידג'ט ג'ונסית והתוודו, אפילו רק ביניכם לבין עצמכם, אבל בלי לצנזר ובלי לסנן. כדי לעזור לכם להתניע אספנו כמה מן המיטב שלנו, שתהיה לכם מוזה:

סליחה ממי שהעללנו עליה שהפליצה בשיעור התעמלות

כן, אנחנו עשינו את זה, אבל לא היה סיכוי שבעולם שהיינו נותנים לזה להתגלות בכיתה ז'. הרבה יותר קל היה לצחוק עם כל היתר ולשתף פעולה בסירוב הכיתתי לשבת לידה עד סוף השנה. זה היה איום ונורא, ואיפה שהיא תהיה עכשיו, אנחנו מבקשים סליחה על השנה מהגיהנום שהיתה לך.

סליחה על כל הפעמים שנמלטנו עם העודף הלא נכון

אנחנו אוהבים לספר לעצמנו שזו הדרך הקטנה והלא מזיקה שלנו לדפוק בחזרה את היקום ואת הירקן שבדרך כלל מרמה אותנו. האמת היא שכשמדובר בקונצרנים עצומים, אנחנו לא ממש מתחרטים, אבל על כל הפעמים שאיזו מלצרית סיימה את המשמרת עם פנים אדומים מבושה ואולי אפילו בכתה, אנחנו מתנצלים.

סליחה על כל הפעמים שהיינו חרא של שכנים

השארנו את הזבל המיצי להסריח במסדרון חצי יום, גנבנו את המגזין שחשקנו בו, העברנו את כל דואר הזבל שלנו לתיבה של מי שמעלינו, ברחנו עם המעלית כדי שלא להיתקע עם השכן הזקן ושלושת הכלבים הגוססים שלו, דפקנו על המעלית בעצבים כשלא באה ואז הכחשנו שזה אנחנו, איפרנו סיגריה בחדר המדרגות, העמדנו פנים שאנחנו לא בבית כשדפקו בדלת. יש עוד, אתם לא צריכים שנספר לכם.

סליחה על הפעמים ששכחנו איך זה להיות הולך רגל

עצרנו על מעבר החצייה והתעלמנו מהולכי הרגל הנרגנים שצריכים לעקוף את המכונית החצופה שלנו, לא נזהרנו והשפרצנו ממי הגשם שבתעלות הניקוז על שוכני המדרכות האומללים, לא נתנו זכות קדימה בחום הקופח או בגשם השוצף, נסענו מהר במעבר החצייה כדי שלא לחכות לזקנה עם ההליכון שתפצח בחצייה האיטית בעולם. מגיעה לנו שלילה לחצי שנה רק כדי שנדע מה זה.

סליחה מכל האנשים שלקחנו מהם מספר טלפון

היינו קצת שתויים והבטחנו שנתקשר. כנראה שבאותו רגע התכוונו לזה, או שפשוט לא רצינו לקלקל את הרגע, בבוקר זה כבר נראה כמו רעיון הרבה פחות טוב וזה כמעט אף פעם לא אישי. סליחה על שהיינו חסרי זהירות עם רגשות של אחרים, ואם מישהו ישב ליד הטלפון וחיכה, והתאכזב – אנחנו מתנצלים.

סליחה על הפעמים שהיינו גועליים לנותני שירות

זה נכון שלא משלמים לכם מספיק כדי שיהיה לכם אכפת. נכון שהרבה מאוד פעמים כשאמרתם "זה לא בידיים שלי", זה באמת לא היה בידיכם. סליחה על שהתעצבנו, סליחה על שכעסנו. הרבה יותר קל לצעוק על מלצר מאשר על מנהל מסעדה, על פקיד הבנק מאשר על מנהל הסניף. כמעט כולנו היינו מתישהו בצד השני של המתרס והבטחנו שלא נעשה את זה לאחרים. שכחנו, עכשיו אנחנו מתנצלים.

סליחה על הפעמים שלא הצענו את הכסא שלנו

אנחנו יודעים שיותר מנומס לקום באוטובוס ולהציע את הכסא לכל מי שמזכיר בצורתו את סבא וסבתא שלנו, אבל הרבה יותר קל לחכות שמישהו אחר ירגיש אשם לפנינו. אז אנחנו מתנצלים על הפעמים שהעמדנו פני ישנים, קוראים או פשוט בוהים מן החלון הנגדי. מבטיחים שלקראת השנה החדשה נדלג כעיזים צייתניות מכסאנו ונציע אותו לגברת הראשונה שתעבור (שכמובן תעלב נוראות ותסרב בבוז).

סליחה על שחיכינו כל כך הרבה זמן

היה קל יותר להזניח את עניין חשבון הנפש לימים פנויים יותר, ימים רחוקים שלא מגיעים אף פעם. בשנה הבאה נשתדל שהרשימה תהיה יותר מצומצמת ושנוכל לתקן דבר או שניים כבר בדרך, מבלי לחכות ליום כיפור.
ובאמת ובלי ציניות: שתהא שנת אהבה וחסד, חמלה ויופי. וסליחה.