צדף הזיכרון

אהוב נעורים מלווה אותה בנישואים הראשונים וזורע זרע של ספק. טל של הים מתקשה להתמודד עם בתה האמצעית, מחפשת דמיון ויזואלי בינה לבין המאהב

כשטל פנתה אלי היא שאלה אם אוכל להסביר את המנוע ההרסני שיושב בינה לבין הבת האמצעית שלה. בקול נמרץ, שמח, של אישה עניינית מהסוג שתויק אצלי כמי שלא מגדלת שיער ארוך ונראית תמיד יפה ורעננה למרות שמאינה מתאפרת. היא שאלה שאלות ענייניות, דיברה מהר הבינה מהר ומאד זרמה. השאירה לי את שמות בני המשפחה ואת תאריכי הלידה שלהם, משפחה מורכבת: שתי בנות שהגיעו איתה פלוס שני בנים שהגיעו איתו ובן משותף שחגג בקיץ חמש. ופתאום יצאה ממנה טל אחרת, מתלבטת, קשה היה לה להחליט אם להגיע לפגישה או לקיים אותה בטלפון. תדר שמח זרם מהאישה המהירה הזו.

הפגישה נדחתה מחודש לחודש והוזזה עד שהאקרובטיקה של טל עם עצמה מוצתה והיא החליטה להגיע לגליל, מלווה באחותה. צלצלו אלי משער הקיבוץ "הגענו טליה, בואי לקראתנו" צהלה בקול מתוק שמטיס אותי אל תמונת נעורים של נערה מלאה בג'ינס משופשף, גופיית סבא שבקושי מסתירה חזה שופע ובכיסה בולט צדף שקיבלה מאהוב נפשה.

טל הגיעה, התפעלה מהאדום הלוהט של דלת חדר הטיפולים, שלחה את אחותה ,"לטייל או לשתות קפה, מה שתחליטי רק אל תבואי בארבעים וחמש דקות הקרובות " והתיישבה על כורסת הקש וחייכה חיוך שצייר מניפת קמטים דקים לצד העיניים הירוקות.

טל חיה בשלום בתוך הגוף שמגיב לשנים שעברו, ללידות ולכוח המשיכה, שיער חלק שרובו קצוץ בתספורת חיילים מלבד חצי פוני מתגרה צבוע בורוד ותכלת, וצמה דקיקה ארוכה בצד העורף המסתיימת בחרוז זכוכית קטן וצדף ישן, שהציף לי כאב חד בלב, כאב שאינו שלי.

עוד לא הנחיתה את הישבן על הכיסא והתחילה לספר: "אני גרושה מאז בנותיי היו בנות שלוש וחמש, כמעט לא זוכרת איך זה להיות נשואה עם ילדות קטנות, גידלתי אותן לבד ובקלות, ואז הכרתי אותו, חתיך שלי", והיא מחייכת ושוב פורסת מניפות של שמחה לצד עיני הים שלה, אחרי שנה עברנו לגור ביחד וחודש לפני שבננו המשותף נולד, התחתנו ליד מכמורת".

"ובאתי בגלל גל" היא אומרת והפנים שלה מרצינות, היד שלה מטפסת אל העורף ומעבירה קדימה את הצמה, בלי לשים לב מקרבת את הצדף אל שפתיה בין מילה למילה, חופנת אותו בכף היד האימהית לוחצת אותו אל הצואר ובכך מספרת לי את הספור כולו.

אני מבקשת מטל את תאריך הלידה של גל, את תאריך הלידה של בתה הבכורה ואת תאריך הלידה של אביהן הביולוגי. בזמן שהיד שלי כותבת את ספרות התאריכים מצטיירת לי דמותו של האבא ואני משמיעה לטל את הפרופיל שאני רואה: איש משפחה, אוהב, חם, מסור ומצחיק, משאיר הרבה מקום לנוכחים לידו, "איש צבא, את בטח שמעת את השם שלו לא פעם" היא מוסיפה בחיוך שיש בו אהבה וחום "עד היום אני לא יודעת למה ברחתי מהנישואין האלו, הוא הכיל הכל, כמה סבלנות הייתה לו, אי אפשר להאמין".

אני מספרת לה על גל שלה, ילדת פרא, מלאת שמחת חיים ונחישות, חוצה בימים אלו את גיל 16, מגלה את קסם הנשיות, מרטיבה את קצות הג'ינס המשופשף בגלים שמגיעים עמוק אל החוף.
אני מספרת לטל על העקשנות שלה, על הקושי הקטן להתרכז שמאז כיתה א' גל למדה לעקוף באמצעות החיוך שובה הלב שקיבלה בירושה מאביה. "אה, אז הכל בסדר" היא אומרת לי ומניפה את הצמה והצדף מעבר לגבה והיא עוברת לשאול שאלות אחרות, אלא שאז אני עוצרת אותה ומספרת לה את מה שאני רואה והיא לא סיפרה לי - וכנראה שגם לעצמה כבר מזמן.

"אני חושבת שקשה לך עם גל מסיבה אחרת. היא מזכירה לך מישהו" וטל מעבירה את הצמה קדימה מחזיקה אותה בשתי הידיים ומניחה אותו על מפתח ליבה. "אני יודעת כמה שאת אימהית וחמה, כמה כיף היה לך לבנות אוהל באמצע הסלון ולצבוע את הריצפה תחתיו בכתמי פלסטלינה כשגידלת את הבנות לבד , וברור לי שהבנים של בן זוגך, והבן המשותף שלכם זוכים גם הם לאמא המצחיקה והזורמת שאת. אבל גל מזכירה לך את החבר ההוא שהיה לך לפני שנישאת בפעם הראשונה". וטל משאירה את הצדף והצמה ביד אחת, ומוחה דמעות ביד השניה עיני הים שלה מוצפות והיא מרימה את שולי החולצה הגדולה שלה ומספיגה בהן את הדמעות שחיכו שנים לשחרור.

גל שקטה, ולא כמו אחותה שמזנקת עליך גם היום כשהיא חוזרת מהצבא, בחיבוק גדול של ידיים ורגליים, גל מדי פעם מתכנסת לתוך עצמה, נסגרת עם הגיטרה בחדר וצוללת לעולם מחשבות שאין לך כניסה אליו. בדיוק כמו הבחור ההוא שהרכיב אותך על האופנוע בדרך מהים ובמקום להגיד לך שהוא אוהב, קטף עבורך צדף מהים. וכשהגיע מי שהפך בהמשך לאבא של בנותיך , קשה היה לך להחליט, כמו בילדות, לבחור בין ציור או בלט, בין גלידת תות או מנגו, בין האיש של הים לאיש של הצבא, והביטחון שלו הכריע את רגע ההחלטה אבל לא את הלב.

וטל מרימה את הרגליים ומשלבת אותן לישיבה מזרחית על הכיסא מתחילה לנשום שוב בעיניים עצומות, אני יודעת שהיא מריחה עכשיו את הים. המשכתי, "טל, אני יודעת שהיית עם שניהם עד שהתגרשת, אני רואה את הפחד הגדול שלך כשגילית שאת שוב בהריון שמונה חודשים אחרי שאדווה נולדה". וטל שוב בוכה, "אני עדיין לא יודעת" היא אומרת לי. "כולם היו בחתונה שלנו, וגם הוא היה בין האורחים, הבטתי בו, חיפשתי דמיון לגל ולא מצאתי כי היא כל כך דומה לאבא שלה, עמוק בתוכי אני יודעת שהיא לא של האיש מהים".

"אבל משהו בך חושב שאולי היה עדיף אחרת, וכל מה שאת צריכה היום זה להבין שבחרת נכון. אולי לא בסיבוב הנישואין הראשון, אבל בשני", רק דווחי לעצמך, שאת סומכת על הבחירה הזו, וברור שתגלי שמאד קל לך עם גל, היא אוהבת כמוך את הים", דפיקה על הדלת - אחות של טל עם היד על השעון מראה לה שהגיע הזמן לזוז. טל נפרדת ממני בחיבוק, העיניים שלה שוב בהירות היא מעבירה יד בפוני הצבעוני ויוצאת לדרך חזרה הביתה. שלמה עם עצמה.


הכותבת הינה מתקשרת ויועצת צמיחה אישית - talyapeled@gmail.com

"יחסים מתוקשרים" - לכל הטורים

תמונת נעורים של נערה מלאה בג'ינס משופשף, גופיית סבא שבקושי מסתירה חזה שופע ובכיסה בולט צדף שקיבלה מאהוב נפשה

אני יודעת שהיית עם שניהם עד שהתגרשת, אני רואה את הפחד הגדול שלך כשגילית שאת שוב בהריון שמונה חודשים אחרי שהבכורה נולדה