מרי כריסמס מיסטר ברגר

איסי ברגר פזל אל החג הנוצרי עוד בימיו כתלמיד בישיבה התיכונית, כבר אז היה מוכן להחליף את הסופגניה בעץ אשוח ואת החנוכיה בנשיקה לוהטת

הפנטזיה שלי על כריסמס כוללת בדרך כלל דיל מדהים ללונדון המושלגת, נוריות צבעוניות, סנטה קלאוס ועץ אשוח. בפועל אני מוצא את עצמי נוכח בהדלקת חנוכיות, בולס סופגניות והסיפוק הגדול היחיד שלי מגיע אחרי הפסדים של מכבי תל אביב מול היוונים או סתם נגד נהריה. בכל חנוכה אני תוהה איך אלוהים טעה כל כך כשסימן כעם המובחר את קבוצת האנשים שמפגינה הכי פחות מקוריות בענייני חגים. בכל פעם שאני משווה בין נשיקת סילבסטר הממשמשת ובאה לדבש הדביק של ראש השנה, אני נתקף בקנאה, שלא לומר סלידה, שלא לומר רצון עז לעבור הטבלה ולגדל על החזה צלב קטן במקום שרשרת חי ערסית של אנשים אחרים שעברו ברית מילה. אבל בכל זאת, גם כשהייתי דתי מן המניין חוויתי את הסילבסטר כמו שאף נוצרי לא יכול לחוות. אז הנה, שלושה סיפורי סילבסטר קטנים מהילדות שלי שמצליחים להעלות על שפתיי חיוך ענק.

פדיחת עץ האשוח

בכל צילום קבוצתי בין כיתה א' ל-ד' אני יושב על ברכיה של המחנכת רחל אייזנברגר והיא מחבקת אותי מאחור חזק-חזק, כאילו הייתי אחד מתשעת ילדיה. אז מה טבעי יותר מכך שנידבתי את עצמי בגיל 9 להוציא לפועל את המתנה לרגל הלידה האחרונה שלה בחנוכה? נסענו באוטובוס למשתלה מחוץ לעיר כדי לפנק אותה בשתיל קטן. גם כשהגענו לביתה, אחרי אינספור מבטים מאיימים בשכונה הכי חרדית בבני ברק, לא תיארנו לעצמנו שהיא כל כך תשנא את המתנה. ככה זה כשהידע שלך בענייני עצים מסתכם בזיהוי איצטרובלים. למחרת, כשהגענו לבקר אותה שוב, מצאנו את האשוח הקטן שקנינו לה בפח שמחוץ לבית.

הספירה לאחור עד הקפיצה מהגג

יעקב אוחנה, המנהל שלי בישיבה התיכונית, היה איש מפחיד. כשבכיתה י"א ביקשנו ממנו לפתוח את אולם ההתעמלות כדי לערוך את מסיבת הסילבסטר, הוא נזף בנו: "יא פוחלצים! יא כופרים! תעופו
לי מהעיניים!", ואף בעט בישבן של אחד מאתנו. באותה תקופה הייתי מורד לא קטן ושכנעתי כמה חברים לספור לאחור את השניות שלפני חצות ואז לדפוק איזה יין פטישים שפילחנו מבעוד מועד מהמטבח. לא הספקתי ליטול את המגה-פון ולשאוג את המילה "עשר" ואוחנה כבר היה למטה. אין לי מושג כמה שניות עברו עד שאוחנה היה במרפסת של הקומה השנייה של בניין הפנימייה, אבל הספקתי לקפוץ מהחלון למטה. זה נגמר בכאבי גב איומים ובהשעיה של שבוע – לא משהו שיכול להשבית שמחה.

נשיקת סילבסטר ראשונה

היה זה ערב סילבסטר 2001. קראו לה מיכל. חיילת. נורא רזה. קטנה כזאת. עיניים חומות. פנים לבנות-קפואות. שיער שטני חלק-חלק. סריג דק עם פסים צבעוניים. כולם חשבו שהיא יפה, חוץ ממני. כולם חשבו שהיא פריג'ידית, כולל אני. אחרי חילופי הדברים הראשונים חשבתי עליה אחרת – היא היתה כל כך יפה וכל כך לא קפואה. רציתי אש. היא ניגשה אליי מרחוק – והיא אפילו לא מעשנת. היתה זו הפעם הראשונה בחיים שפגשתי אותה. היה "היי" ראשוני ושנינו ישבנו במקום. ככל שהתקרבנו לחצות, התקרבנו גם פיזית. עד שישבנו גב לגב. אני לא זוכר על מה דיברנו, אבל את נשיקת החצות הקדשתי לאנונימית. לקחתי ממנה את מספר הטלפון, אבל איבדתי אותו עוד באותו לילה. מאז לא ראיתי אותה יותר.




כל השמות בדויים, אבל הדמויות והסיפורים אמיתיים. באלוהים.


"אם אין גן עדן" - לכל הטורים