הם מפחדים

בזוגיות כמו בזוגיות משלימים אחד את השני: האחד פחדן גדול וחובב סרטי אימה, השני מזדעזע מהצרחות אבל מתמודד יפה עם זוועות המציאות

"אימה זה בטח לא, אבל נוסטלגיה חופשי. תראה מה יוצא בקרוב..." שפשפתי עיניים סרבניות של בוקר מול תיבת הדואר האלקטרוני שלי ולחצתי על הלינק שצירף המאמצ' להודעה, וככה בעודי מעוך עיניים, ופוקח ומפקס מבטים מטושטשים קופצת אלי בהפתעה דמותו של פרדי קרוגר על המסך בחיוך מאיים של פרומו ובמבט מבטיח טריילרים. רק התעוררתי והוי האימה ואוי תודה רבה למאמצ'.
אז הוא חוזר. שוב. להפחיד ילדים אחרים של דור אחר, כאלה שהרבה יותר קשה להפחיד. אם פעם הספיק צ'יזבט כדי לגרום לסבתות שלנו ליילל מפחד כל הלילה במיטות ילדותן, אז היום אפקט דומה שיצליח (אולי) לעבוד על הנינים יעלה בערך 150 מיליון דולר וייקח חמש שנים להפקה. לפרדי היה הקונספט המושלם לזריעת פחד מצלק בנפשו של כל ילד: "אני בא בחושך כשתישן וכשתחלום זה יהיה מציאותי" ובצירוף ג'ינגל קליט ומתנגן שסופר מאחד עד עשר עד שתמות בייסורים הצליח פרדי להשאיר אצלי צמרמורות לוואי ארוכות שנים אבל אז היה אז ועם השנים, ממש כמו כל הכוכבים המזדקנים שמתקאמבקים בכוח - הוא הפך מגוחך וגם חשפנו את כל הפלסטיקה שעושה אותו.

חבילת המיילים הקבועה ששולח לי המאמצ' בכל בוקר כוללת קומץ מצומצם ומסונן היטב של לינקים לכותרות חשובות שאולי יעניינו אותי, תזכורות ומשימות במידת הצורך וכל דבר שימושי אחר. ברשימה החשובה הזאת נמצאים גם מיילים שמבשרים על כל פיפס מבהיל קטן וראשוני שעושה איזה מפיץ של סרט אימה חדש. הבחור שלי מכור לסרטי אימה והידיעה על שובו של פרדי דגדגה לו זיכרונות ילדות של זוועה מענגת, גם בבית המשיך להתרפק: "איזו נוסטלגיה, אני זוכר איך פחדתי ממנו כשהייתי ילד עד שראיתי איך עשו את הסרט... פחחח היום אני רואה סרטים פי מיליון יותר מתוחכמים ומזוויעים". כשהמאמצ' אומר מזוויעים, הוא מתכוון לכך במובן נוטף הדם של המילה. כמה שיותר איברים שנפגשים במקומות לא צפויים, כמה שיותר דם, כמה שיותר מיתות מוזרות וכמה שיותר יצירתיות בגרימת זוועות שונות ומשונות.

אנחנו נהנים יחד מהרבה סרטים, אבל במקביל לתקופת האנטי-סרט שלי שבה אין לי חשק לצפות בסרטים עד להודעה חדשה, הוא פיתח התמכרות של ממש. הוא הפך צמא דם יותר ויותר וביום שבו לקח אותי לקולנוע לראות את "המסור 2" החלטתי שאני לא שותף לזה עוד. מספיק ודי לטבח!!! הטלתי וטו מוחלט על שותפות בעניין. הוא מצידו התאכזב שאין עם מי להתכרבל אך פרש בהבנה למסעות האימים בגפו, ומאז הוא מנצל שעות שבת מוקדמות כשאני יישן או שעות של ברוגז בינינו כדי לצפות באיזו אפוקליפסה בשרית טובחת. רק שסרט האימים האמיתי החל לפני מספר חודשים כשהוא פרץ ודרס סוף סוף בתעוזה שערי קדמה חדשים ולמד איך מורידים סרטים מהאינטרנט. הייתי מתנצל בשמו על המעשה הלא אתי אבל מבט אחד ברשימת הסרטים, שלא לומר בסרטים עצמם יעיד שהוא עשה להם טובה. מאז, גלשו סרטי האימה לשגרת היום ובכל רגע פנוי בבית נשמעות צרחות, יללות וזעקות סבל מרעידות שמיים, קולות ניסור ונוזלים נשפכים, שיופים, ושאר סאונדים של מרתף עינויים מימי הביניים.

גם אם אני שם אוזניות, מתרכז במחשב או חושב על דובונים חביבים וקשת מרשמלו, הזעקות האלו של כאב נוראי מכריחות אותי להציץ, ובכל פעם שאני מציץ אני רואה שיפוד רותח שננעץ בעין מפוחדת או איש טובע בחומצה, וגם כשאני מנסה להיכנס מעט לעלילה עם עיניים חצי סגורות אני תוהה לפשר הטמטום שכאילו נועד רק לקשט את הילולת הדמים הזאת מספיק כדי שתהיה "עלילה". " זה סרט? איך בכלל אפשר להתכרבל יחד מול סרט כזה?" שלא לדבר על הנאה מדמות נערה ששיורים עליה באקדח מסמרים. "אוי. זה רק סרט ואפקטים. אתה סתם פחדן".

רגע. מה קורה כאן בכלל? המאמצ' הרי המטופוב. כן, יש כזה דבר וכדי להמחיש את גודל האירוניה קבלו את ההגדרה באדיבות ויקיפדיה: "המטופוביה היא פחד מפני דם. אנשים הסובלים מהתופעה מתקשים לתפקד כאשר הם רואים דם. הקושי מתבטא בנשימה כבדה, הזעה, תחושת בחילה, סחרחורות ולעתים עילפון. הפחד מתגבר ככל שכמות הדם גדולה יותר וככל שהדם מוחשי יותר". אכן, בחיי היומיום מאמצ'י כמעט מתעלף ממראה דם ואפילו מתיאור מילולי של דם או חתך. כל זריקה או שריטה מלווים בסחרחורות, חיוורון ובחילות, פצע שופע גורם לעילפון ובקיץ אם אני מדמם מהאף בגלל החום ורץ לכיור נוטף דם, הוא נשכב על הספה וכדי לשמור על ההכרה שואל: "אתה ב...ס...דר?" והרי ברור שאני בסדר. לי אין בעיה עם דם מ-צ-י-א-ו-ת-י. הנים הזה מתפקע לי בכל חמסין מאז שהייתי ילד וזכורות לי פעמים רבות שאפילו ניצלתי את האפקט החזותי המזדמן וביימתי סרטי אימה בטריטוריה המוגבלת שמעל הכיור, שכללו בעיקר תפקידי אופי של אנשים מדממים.

לטעמי אין כאן פחד טוב ומשתק אלא גועל בעיקר. אני לא פחדן, אני זה שהורג את הג'וקים בבית כשהמאמצ' מזנק אל הספה או נתלה על השנדליר בפחד וגועל, וכשהוא נפצע פלוס דימום בדרגה גבוהה אני זה שנקרא בקריאות חלושות אחרונות להגיע ולחבוש מבלי שיראה ועד שייעלם דם מן העין. אני נורא נהנה מסרט אימה או מתח שיש בהם עלילה שמובילה אותך למחשבה, ואם כבר זרקו מישהו למטחנת בשר אז לפחות שיבוא עם זה הסבר טוב ומותח וקצת כוונה טובה. אני מסוגל להתמודד עם דם וזוועה אנושית מזדמנת יותר מאשר צפייה מוזמנת מראש בסבל אנושי שלולא הצצה במסך סביר להניח שלא הייתה לי הזדמנות לראות ולזכור משהו כמותו. זה רע וזה פשוט הורס לי את האנרגיות בדירה וצורח לי על הפנג שוואי עם הסאונד הסובל. אבל אם טוב למאמצ' בתוך האימה המבוימת, אני מניח שטוב גם לי. אולי אלו הגנים הפולנים שנחים ופורחים בתוך סבל, אולי זו בכלל טריטוריה מאצ'ואיסטית של הבחור שלי ואולי... אולי הוא מתעמת עם ההמטופוב שבו מבלי לדעת? "מה אכפת לך שזה מה שאני רואה?" הוא מגיב להקנטות שלי על היחס ההפוך שבין מפלס הדם למפלס העלילה. האמת? לא אכפת לי. תחביבים זה טוב.



"מילים של גבר" לכל הטורים