משחקי שליטה

אחד השקרים ה"אטרקטיביים" יותר של הפרעת האכילה היא השקר שהיא מוכרת בנוגע לשליטה. אבל כמו שיודעת כל מי שסובלת מהפרעת אכילה, לא משנה איזו, האשליה הזו מתנפצת די מהר

לפני כמה ימים מצאתי את עצמי נוהג מאחורי נהג איטי ברחוב צר. לא יכולתי לעקוף, ולא רציתי לצפצף, אבל התרגזתי נורא.

לא היתה לי ברירה, כך שהמשכתי לנסוע אחריו. כעבור דקה וחצי הוא פנה לכביש אחר ואני יכולתי להמשיך ליעדי במהירות גדולה יותר. נרגעתי מעט מהרוגז שתקף אותי, ושאלתי את עצמי מדוע בעצם כל כך התרגזתי רק לפני כמה שניות? הרי לא באמת מיהרתי לשום מקום, וממילא הנהג האיטי עיכב אותי בלא יותר מחצי דקה, ועדיין הנסיעה האיטית מאחוריו עוררה בי תחושה מאד לא נעימה.

הבנתי שכנראה הרוגז שלי נבע מכך שכל עוד הנהג הזה היה לפני, הוא היה מי שהכתיב לי את קצב הנסיעה. לא הייתי בשליטה – הייתי כפוף להחלטה שלו באיזו מהירות לנסוע. והתחושה הזו, של חוסר השליטה, היא שהייתה לי לא נעימה.

מרגע שהבנתי את זה, פתאום הרוגז נראה לי קצת מיותר. הרי גם בלי הנהג הזה, גם כאשר הכביש ריק ופנוי, אני לא באמת בשליטה מלאה. אני חייב לציית לחוקים ולרמזורים, להתחשב ביכולת של הרכב שלי, להיות עבד לרוגז ולחוסר הסבלנות שלי. אז למה לא יכולתי פשוט לומר לעצמי שעכשיו הקצב מוכתב לי על ידי הנהג הזה, וזה בסדר? למה בעצם היה כל כך חשוב לי להיות "כאילו" בשליטה?

אחד השקרים ה"אטרקטיביים" יותר של הפרעת האכילה היא השקר שהיא מוכרת בנוגע לשליטה. הרבה פעמים הפרעת אכילה מתחפשת לדרך להשיג שליטה בעולם של אי ודאות וחוסר אונים.

הצורך להיות מוזן הוא אחד הצרכים הבסיסיים ביותר, אולי הבסיסי ביותר, של המין האנושי (ולא רק של המין האנושי, גם של מינים אחרים). הפרעת האכילה מוכרת אשליה שניתן יהיה לשלוט בצורך הזה, ובכך בעצם להשיג שליטה בגוף/ במראה/ ביצרים ורצונות/ בחיים בכלל. עבור מי שחוותה אובדן שליטה בחייה, הפיתוי הזה יכול להיות גדול מאד.

אבל כמו שיודעת כל מי שסובלת מהפרעת אכילה, לא משנה איזו, האשליה הזו מתנפצת די מהר. הפרעת האכילה הופכת לכלא, מנסה לשלול את הרצון החופשי ולחייב את מי שסובלת ממנה לציית לכללים נוקשים ואכזריים. וכאשר העיסוק היחיד בחיים הופך להתמודדות עם הכללים והמחשבות של הפרעת האכילה, צריך להודות בכך שהיחידה שנמצאת בשליטה זו הפרעת האכילה עצמה.

הצעד הראשון בדרך לחופש מהפרעת האכילה הוא אולי להכיר בכך שלא תמיד אנחנו נמצאים בשליטה, ואפשר להיות במצב הזה בלי להרגיש חוסר אונים. למשל, אפשר לנסות את הדבר הבא: בפעם הבא שתמצאו את עצמכן במצב של חוסר שליטה, לאו דווקא מול הפרעת האכילה, אפילו מול הדבר הכי שגרתי בחיים, כמו מורה מרגיזה, הורה שלא מבין, בוס מעצבן, אדם שעומד לפניכם בתור בסופר ומברר באיטיות על המבצעים השבועיים, נסו דווקא להתחבר לתחושת חוסר השליטה הזו ולחוות אותה באופן מלא, בלי להילחם בה.

אמרו לעצמכן - נכון, אני עכשיו לא בשליטה. תנו לעצמכן לחוות את כל התחושות שעולות מתוך המחשבה הזו בלי לנסות לשנות אותן. פחד, כעס, יאוש, או כל תחושה אחרת שתעלה בכן. אל תעשו את זה כדי לזכות בשליטה – זה לא עובד. עשו את זה כי בחיים אי אפשר שלא להיתקע לפעמים מאחורי נהגים איטיים. זאת אומרת, אפשר - להסתגר בבית ולא לעלות אף פעם על הכביש. אבל זה כבר נשמע כמו פתרון של הפרעת אכילה.

פורסם בבלוג "לנצח את הפרעת האכילה" של לירן רוגב - פסיכולוג, מתמחה בטיפול בהפרעות אכילה במסגרת עמותת "שחף"

לקבלת עדכונים ב-RSS על כל מדורי נענע אקטואליה, העתיקו את הלינק המצורף:
http://rss.nana10.co.il/?s=126&Cat=10576

להסבר על RSS

"במקום להיאבק על חיי המשכתי לכוון אותם לקבר"

"את שמנה", "את מכוערת", "למה זה נראה שהכל יוצא מהצדדים?" - ככה זה התחיל, ככה המחשבות היכו בי גם מבלי שרציתי. שעות הבטתי במראה, בוחנת כל פיסת עור שיוצאת מגופי ונראת מיותרת, ביקורות שלמות ותרגילים שלמים שהבטיחו "ככה תשמרי על גיזרה נאותה" -
תרגילים, ריצות, כפיפות בטן, מה לא ניסיתי לעשות על מנת להיות מושלמת.

"את תצליחי", "אל תהיי חלשה", "מה את צריכה את הבמבה הזאת בתוכך?" הקול קרא בתוכי בכל רגע משבר. עד היום הוא עוד צועק, אבל בקול שקט יותר. בכי תמרורים לאחר חטיף שוקולד שחילקו בכתה, מכות חזקות שהחטפתי לעצמי בבטן לאחר ארוחת צהריים "מפנקת" .

לכתבה המלאה