"ממילא לא מגיע לך לחיות"

נערות הסובלות מהפרעות אכילה משועבדות לקול הפנימי של המחלה, שעם הזמן הופך לעריץ ואכזר. מתחילה מלחמה בתוך הראש: הקול הבריא, שמרגיש שמשהו לא בסדר, ומולו הקול של הפרעת האכילה, שמוכן לעשות הכל כדי לדכא את הקול הבריא

בנות רבות הסובלות מהפרעת אכילה מדווחות על כך שהן שומעות מעין "קול" פנימי. הקול הזה אורב בראשן כל הזמן, אבל הוא חזק במיוחד כשהנערה עשתה משהו "רע" כמו לאכול, לגוון, להנות או להעיז משהו חדש. על מנת להרגיע את הקול צריך להקריב לו קורבן, ממש כמו בעבודת אלילים, בהבדל אחד: הקורבן הוא תמיד עצמי – הקאה, צום, התעמלות יתר, או פגיעה עצמית.

הקול של הפרעת האכילה משמר אותה ומצדיק אותה. בדרך כלל הוא מתחיל כקול שקט וידידותי: "אולי תדלגי על ארוחת בוקר? זה יכול להיות רעיון טוב...". אך ככל שהבעיה מתקדמת, הקול הופך לעריץ ואכזר: "את פשוט מגעילה...כדאי שתקיאי מהר, או שתהיי מגעילה עוד יותר".

מהר מאד מתחילה מלחמה בתוך הראש - הקול הבריא, שמתחיל להרגיש שמשהו פה לא בסדר, ומולו הקול של הפרעת האכילה, שמוכן לעשות הכל כדי לדכא ולכלוא את הקול הבריא. איך הוא עושה זאת? בכל דרך אפשרית:

על ידי מתקפות על האופי ("זה שאת לא מצליחה לציית לכללים שלי זה משום שאת חלשה!), באמצעות הבטחות שווא ("את אמנם די עלובה אבל... אם תשמעי לי אולי עוד ייצא ממך משהו"), על ידי העצמה של חשדנות וחוסר אמון ("כולם פשוט מקנאים בך...") ובכל דרך אפשרית אחרת. הקול של הפרעת האכילה מוכן לעשות הכל, לעוות כל שבריר של בריאות, במטרה להבטיח שהנערה הסובלת תישאר כלואה בתוך עצמה.

ככל שהפרעת האכילה מתקדמת, כך מתעצם הקול השלילי והופך תובעני יותר ויותר. הנערה מנסה לשאת ולתת, למצוא פשרה: "אם אוכל עכשיו, אני מבטיחה לרוץ אחר כך...", או "אוכל את הארוחה הזו ואני מבטיחה לדלג על הבאה".

לאט לאט הופכות הפשרות האלו למוטות יותר ויותר, לא הוגנות, תמיד לטובת הפרעת האכילה. בהדרגה הכללים הופכים דרקוניים. הנערה הסובלת מרגישה שהיא לא בשליטה, שהיא כישלון, חלשה, לא שווה כלום. המחשבות האלו רק מעצימות את הקול של הפרעת האכילה: "את רואה שאת חסרת כל ערך? זה בדיוק מה שאני מנסה לומר לך. הגיע הזמן שתפסיקי להתווכח ותצייתי לי". נוצר מלכוד שקשה מאד לפרוץ אותו.

מה קורה כאשר כן מעיזים לפרוץ אותו? אם הפרת את הכללים את צריכה להיענש. את יכולה לדלג על כל הארוחות, ממילא לא מגיע לך לחיות.

(מבוסס על ספרה של פגי קלוד פייר, "השפה הסודית של הפרעת האכילה")

לירן רוגב - פסיכולוג, מתמחה בטיפול בהפרעות אכילה במסגרת עמותת "שחף" וכותב בבלוג "לנצח את הפרעת האכילה"

כל כך רזה עד שהיא כמעט נעלמה

היא תמיד הייתה רזה וכל כך יפה. יש לה עינים כחולות ועמוקות שמכשפות את כולם. השיער הזהוב והגולש שלה תמיד הדהים את כולם, ואותי. לא היה אחד שלא אהב אותה. תמיד צוחקת ומאושרת, ראו זאת בעיניה.

היא הייתה מושלמת. אבל אז משהו השתנה בגישה שלה לגבי עצמה והיא נהייתה יותר רזה, כל כך רזה עד שהיא כמעט נעלמה. היא הפכה לחיוורת, ילדה יפה עם עיניים עמוקות כל כך שהולכת לגמרי לאיבוד. כבר לא מבינה את החוקים של המשחק, כבר לא מבינה מתי תורה, ואיך אפשר לנצח, והיא נשארה תקועה שם.

לכתבה המלאה