הטיול לארגנטינה: אחת הבנות חוזרת הביתה

מה שהתחיל בהגשמת חלום בהופעה חיה של הזמרת סולדד, הסתיים בצניחה חופשית לא מוצלחת, רגל שבורה וחזרה לא מתוכננת הביתה של אחת הבנות. פרק 6

סטריפ

פסקה חדשה

אחרי זמן מה בבואנוס איירס, נפרדנו מהעיר להמשך המסע שלנו. נסעו לפגוש את פילי שפגשתי לפני 7 שנים בצ'אט של הזמרת האגנטיאנטית שאני ושני מעריצות סולדד פסטורוטי. קשה לי להאמין, אבל אנחנו סוף-סוף בבית של פילי. פילי היא גרה בפראנה בפרובינציית אנטרה-ריוס. הגענו לביתה אחרי נסיעה של 6 שעות באוטובוס מגניב בעל שתי קומות, בו כל כיסא נשכב עד 180 מעלות ויש בו גם מלצרית שמחלקת ארוחת צהרים: שיפודי חזיר וגבינה, רק הריח גרם לנו להבין למה אנחנו שומרות כשרות.

האטרקציה הכי גדולה בפראנה - שתי בנות ישראליות

כבר כשכף רגלנו דרכה בביתה, הבנו שהכל פה מאוד שונה, כאילו נכנסנו לסט של סרט משנות ה-50. הבתים פה ישנים, הלבוש, האנשים והתחבורה שחלקה הגדול הוא בכלל עגלה עם סוס.

 

הבית של פילי מאוד מוזנח, קשה לראות את הקיר בין כל העובש. אף אחד מבני משפחתה אינו עובד ואלו שכן, חיים מחופשה לחופשה. לעומת זאת, הכנסת האורחים שלהם הייתה מעוררת הערצה. לארוחת הערב הגיעה כל המשפחה - אחים, דודים, חברים ואפילו השכנים. ישבנו עד שעה מאוחרת וצחקנו ביחד. כל אחד שם מרגיש כאילו הוא בן בית.

 

לא ידענו שאנחנו נהיה האטרקציה הכי גדולה בפראנה, אנחנו שתי הבנות היחידות שהגיעו מחוץ לארץ ב-20 שנה האחרונות. אנשים מכל השכונה באו לשמוע קצת עברית ובעיקר להצמיד לחי אל לחי עם הציוניות מישראל.

 

צחקו עלינו כשאמרנו שיש אצלנו במדינה בעיות מים, והם לא ידעו איך לאכול את זה שאנחנו עוקבים אחרי שלולית כזאת קטנה שנקראת הכנרת, כי את העיר שלהם מקיף נהר הפראנה שהוא נהר מקסים ביופיו בצבע כחול בוהק, וכשעומדים בקצהו האחד לא ניתן לראות את קצהו השני.

 

ישבנו על שפת הנהר עד שהשמש שקעה ומסביבנו רבצו ארגנטינאים רבים ושתו מאטה - המשקה הלאומי של ארגנטינה, אחרי קולה.

הגשמת חלום

ביום השלישי שלנו בפראנה נסענו באוטובוס לעיר הולדתה של סולדד - ארקיטו (חברה שלי אמרה שזה ממש קרוב אבל מסתבר שקרוב זה אומר בערך 4 שעות נסיעה). האמרגנית האדיבה של סולדד הזמינה אותנו לשבת איתן בבית קפה מקומי, וכשהיא אמרה לנו את זה כמעט השתנו בתחתונים מרוב לחץ!

 

השיחה עם סולדד זרמה בכיף ואפילו לימדנו אותה להגיד שלום ותודה בעברית, ושני זכתה לבקש ממנה לשיר, מה שהיה מצחיק מאוד כי היא לא זכרה כל כך טוב את המילים. כשנפרדנו ממנה היא הזמינה אותנו לסגור מעגל ולבוא להופעה שלה שבוע לאחר מכן.

 

הפתעה קשה ליום הולדת של שני

את פראנה עזבנו לאחר שבועיים עמוסים בחוויות. פשוט הרגשנו שאנחנו צריכות קצת זמן לעצמנו. אז נסענו לחפש את אמא בקורדובה, כמו מרקו, ובמקום זה מצאנו את עצמנו ב"מלון" מט לנפול בתוך חדר שהזכיר לי את הצבא ולשני מזבלה.

 

לכבוד יום ההולדת העברי של שני, החלטנו לחגוג בצניחה חופשית - לא ידענו שזאת תהיה נקודת המפנה של המסע שלנו. הצניחה של שני הייתה מרהיבה ומהנה מאוד, אך הקרקע הגיעה מהר מידי ובשילוב קטלני עם יותר מידי רוח הקנתה לשני שבר עמוק וגבס לבן ליומולדת.

 

את המשך הערב העברנו בבית חולים (רק חבל שאף אחד שם לא ידע לדבר אנגלית), ונאמר לנו ששני לא תוכל לדרוך על הרגל בחודש וחצי הקרובים. אחרי שסיימנו לבכות את כל מלאי הדמעות שלנו, הבנו שהגיע סוף הטיול המשותף שלנו וששני צריכה לחזור לארץ.

 

למרות הכל, יש דברים שאי אפשר לוותר עליהם ולכן החלטנו לנסוע בכל זאת להופעה של סולדד. ההופעה הייתה מרהיבה, אך מאוד שונה מכל צפיותינו וחלומותינו.  לאחר שנגמר היום הכי ארוך בטיול שלנו, חזרנו לבואנוס איירס כדי ששני תוכל לעלות על הטיסה שלה לארץ.

 

שברתי את הראש האם להישאר ולטייל לבדי בארגנטינה או לחזור איתה לארץ. לאחר התייעצויות והתלבטויות אין סוף, אני אנסה להמשיך את המסע לבד...

לינקים

בפרקים הקודמים:

 

אור ושני נוחתות בבואנוס איירס ומקבלות שוק תרבותי

 

בחזרה לערוץ התיירות>>