שונא דתיים

שונא אותם. כובעי פרווה, מגבעות שחורות או סתם כיפה סרוגה, איסי ברגר לא אוהב אותם. בשפרה קורנפלד הוא מוצא נפש תאומה ומקבילה נשית

ויז'ניצים, סרוגים, חב"דניקים – כל סוגי הדתיים, כל סוגי הקהילות, כולם תמיד עמדו לי כמו עצם בגרון, גם בימים ההם וגם בזמן הזה. פיתחתי סלידה כלפי כל דתי באשר הוא. זה לא שאני שונא אותם ביומיום, אבל בכל רגע נתון אני מסוגל להתהפך עליהם ולחוש בתחושת גועל. אני כבר לא מכבד את אלו שתורתם אמנותם, כבר לא סוגד לנערי אלקנה שמגיעים לסיירת מטכ"ל, כבר לא מלקק את האצבעות מהקוגל של חסידי ויז'ניץ. אני בוחר לראות את החסרונות. אספתי בשבילכם כמה רגעים קטנים בחיים שבהם הרעל עולה על גדותיו, שבהם אני שונא דתיים.

דתיים שעוצרים אותי להניח תפילין

בכל יום שישי אני חוצה את המרכז שליד הבית כדי להצטייד במזון לסופ"ש. בכל פעם שאני עובר ליד המכבסה עטים עליי אותם שני חב"דניקים בקריאות "היום המשיח מגיע" – שזה מעצבן, אבל עדיין סביר. כשהם מתעלקים עליי כדי שאניח תפילין, זה כבר ממש טו מאץ'. רק העובדה שאין כיפה על ראשי, גורמת להם להניח שאני לא מניח. הרי השרוולים ארוכים ולא ניתן להבחין בסימני רצועות. אם לא היה מדובר בשאלה שבאה כתוצאה מדעה אישית ונבערות, הייתי מבליג. אבל במקרה דנן – לפעמים פשוט מתעורר בי צורך לקחת את הרצועות ו... – כן, בדיוק מה שחשבתם.

דתיים שלא אוכלים מהצלחת שלך

יש דתיים שמנסים להראות שהם יותר צדיקים מהאפיפיור ועושים את זה במקומות הכי קלים – בצלחת. חלילה לא יבקשו ממני לכסות את התמונות הפורנוגרפיות שיש בסלון, חלילה לא יבקשו מהחברה שלי להתלבש צנוע יותר. אבל כשזה מגיע לכשרות, הכל נפתח. פתאום הצלחות שלי לא טובות, אז אני מפרגן צלחות מפלסטיק. פתאום הם לא בטוחים שהאוכל – גם אם הוא כשר – לא נרכש בשבת, אז הם מביאים צידנית. פתאום אכפת להם כמה כיורים יש לי וכמה סטים של סכו"ם. כי כשזה מגיע למקומות הקטנים של האירוח, חשוב להם להראות שהם טובים יותר. בקיצור, שיאכלו במקום אחר. וייחנקו.

דתיים שלא זוכרים שהשתנית

הם הכירו אותי בתקופה של הישיבה ובטוחים שמה שהיה נכון לי אז, תקף לגביי גם היום. בגיל 14 נגררתי להבעיר צמיגים נגד ממשלת רבין, אז היום אני אמור לטנף על זהבה גלאון. "כל התקשורת הזאת שמאלנית", הם אומרים כאילו הייתי משת"פ שלהם. ויש את אלה שעדיין קוראים לי "הרב ברגר", כמו היתה זו בדיחה בינם לבין עצמם, 'אתה כבר לא דתי, אז זה מצחיק'. ואלה ששואלים מתי יהיה לי ילד – מניחים שאני רוצה ילדים, למרות שעדיין לא החלטתי על זה בעצמי. ואלה שחושבים שהם מאושרים יותר, מוסריים יותר, אלוהיים יותר. שונא אותם, שונא.

ודתל"שית שהתחלתי לחבב: האחות הסורגת

יש איזו אגדה אורבנית שלפיה אפשר לחבר בין כל שני דתיים בשלושה מהלכים. למשל, מכירים אחת שפרה קורנפלד? נו, ההיא שזכתה במיליון אחרי 107 ימים בווילה של "האח הגדול". ובכן, עדיין לא ניסיתי לבדוק אם אני מלונקק אליה באיזושהי צורה אחרי שלושה מהלכים, אבל סיפור החזרה בשאלה של שפרה – עד כמה שאני מכיר את הפרטים – מזכיר לי קצת את שלי. תמיד חשבתי שהתפספסתי בתחום הסריגה.




כל השמות בדויים, אבל הדמויות והסיפורים אמיתיים. באלוהים.


"אם אין גן עדן" - לכל הטורים

אני כבר לא מכבד את אלו שתורתם אמנותם, כבר לא סוגד לנערי אלקנה שמגיעים לסיירת מטכ"ל, כבר לא מלקק את האצבעות מהקוגל של חסידי ויז'ניץ. אני בוחר לראות את החסרונות

ואלה שפתאום אכפת להם כמה כיורים יש לי וכמה סטים של סכו"ם. כי כשזה מגיע למקומות הקטנים של האירוח, חשוב להם להראות שהם טובים יותר