נעים בזוג

אחרי החתונה מגיע זמן רגוע. גינוני רומיאו יוליה יכולים להסתכם ב"תזרקי לי את המפתחות מהמרפסת", ובכל זאת מיכל קליין מסתגלת למילה "ביחד" ולמשמעות הנינוחה שמבטיחים הנישואין

אני נוסעת לשבוע אל מחוץ לעיר, לעבודה – ובפעם הראשונה קשה לי לעזוב את הבית. למה? שאלה טובה. נדודים לא הרתיעו אותי מעולם, להיפך, תמיד אהבתי לטייל ויזמתי כמה שיותר הזדמנויות לעבודות עמוסות נסיעות ונופים. אז מה קרה הפעם? אין לי אלא להכות על מצחי ביד פרושה ולהבין שהפכתי לדבר ממנו חששתי: זוגית.

אני לא מתכוונת לעצם העובדה שיש לי בן זוג. הוא בשטח לשמחתי כבר הרבה זמן. אבל משהו בטקס המוזר שערכנו בשביל שהדודים יהיו מרוצים ושלנו יהיה כסף לקנות מצלמה ולנסוע לטיול בחו"ל, חלחל כנראה פנימה אל התת מודע הנשי-תלותי- צמוד בית -צמוד קרקע שלי ומאז לא מרפה. אני נשואה. מה זה אומר?

סדר היום שלי לא השתנה, בשבתות אנחנו עדיין מתווכחים, קבוע, אם ללכת לטייל או לבית קפה לקרוא עיתון, בערבים אנחנו עדיין מתחרים על השלט, ולכל המתעניין אנחנו אומרים שהכל כרגיל.
אבל כסף אנחנו מושכים מחשבון משותף, והשיחות עם ההורים שלו הפכו תכופות יותר, ושנינו יחד עומדים במתקפה ההסברתית שלנו על איך זה שאנחנו עדיין לא בהריון. ועוד קטנות: אנחנו מבשלים בבית לעיתים קרובות יותר, יותר תדיר הוא שואל אותי אם אני רוצה תה, יותר בנוח אני מרגישה לבקש ממנו סינג'ורים קטנים, פחות אנחנו רבים על מי יעשה כלים. האם הפכנו לאחד?

כל אחד לחוד - ושנינו ביחד

בואו נרגיע. אני עדיין צמחונית והוא חולה על המבורגר וסטייקים, הוא תמיד דוחה משימות שאני קופצת לבצע ואני מתה לצאת לטיול מסביב לעולם כשהוא רק רוצה לראות חדשות - אבל משהו, איכשהו, השתנה. אם היינו, נניח, סרט מדע בדיוני, זה היה הרגע בו היינו מותכים לחומר נוזלי מתכתי וצומחים ממנו כישות אחת. למזלנו, אנחנו סתם נשואים. אני עדיין אישה לעצמי, יש לי תוכניות וחלומות, אפילו כמה נועזים במיוחד. העבודה שלי, חברים משלי והמוזיקה שאני אוהבת, והוא גברבר עצמאי לא פחות, אבל מלבדנו, מתהווה לו גם יצור שלישי בבית: שנינו. ו"סליחה", תגידו ובצדק, "מה הקשר לחתונה?! הרי זה היה צריך להיות ככה מזמן!" נכון, זה ככה מזמן, אבל איכשהו, רק עכשיו שמתי לב או אולי רק עכשיו אני מרגישה שמותר לי.

תמיד זלזלתי קצת באנשים שמעלים על נס את תחושת ה"ביטחון" המפורסמת של הנישואים. הרי חתונה לא הופכת סדרי עולם, אנשים עדיין משתנים עם הזמן, אהבות נוצרות ונגמרות, זוגות יוצאים ונכנסים למשברים וזה שעונדים טבעת לא מבטיח אושר נצחי. אבל עכשיו, במבט מתוך המערכת,
אני מצליחה לראות גם את ההבטחה האמיתית. לא זו המזוייפת ל"אושר ועושר" של האגדות, אלא ההבטחה המשותפת להתכוון למקסימום, ההתחייבות של שנינו לעצמנו וכל אחד לעצמו, להיות ביחד וגם להתאמץ בשביל זה אם צריך, היכולת לדמיין אותנו נשארים ביחד לתמיד. אני לא חושבת שחייבים להתחתן בשביל זה. מבחינתי, הטקס הוא רק הזדמנות להרגיש חגיגית ולשכנע את אמא שלך לרקוד טראנס. בעצם, גם בלי רב וכוס שנשברת, רק להסתכל זה לזו בעיניים ולהבטיח - תופס. במקרה הממש נדיר הזה, שלא כמו במתנות ליומולדת, באמת "העיקר הכוונה".

בשבתות, כשאנחנו יושבים על הספה ומתווכחים על בית קפה מול טיול לגליל, שנינו רגועים יותר. הידיעה ששנינו מתכננים להיות יחד עוד שבתות רבות בעתיד, מורידה את הלחץ ולשנינו קל יותר לוותר. אין בעיה, הטיול יידחה בשבוע והיום נישאר בבית. מי יודע, אולי אני אפילו אשטוף קצת כלים. מחר על הבוקר אני נוסעת לאותו שבוע עבודה מחוץ לעיר. פתאום זו נראית לי הזדמנות חיובית, יש
לי שבוע שלם להיזכר איך זה להיות רק אני לבדי, שבוע להיזכר באהבות, בתכונות וביכולות של עצמי. הנה! כבר נזכרתי כמה אני מצטיינת בלהתגעגע.

אז מה קרה הפעם? אין לי אלא להכות על מצחי ביד פרושה ולהבין שהפכתי לדבר ממנו חששתי: זוגית. אני נשואה. מה זה אומר?