אהבה חופשית

אהבה בלתי אפשרית כובלת אותו בתסבוכת קשה. באמצעות התקשור טליה פלד עוזרת לאודי להתיר את הקשרים ולהמשיך בחייו

קול עמוק ואינטונציה איטית יש לאודי שחיכה בסבלנות יותר מחודש עד שהגיע מועד השיחה שנקבע לו. את תאריך הלידה שלו הוא נתן לי מראש, וחצי שעה לפני השיחה נראה היה לי שכל הדלתות שבעבר הובילו אותי אל נשמתם של המטופלים סגורות באותו בוקר. את מקומם של תחושות, מראות, וזיכרונות שאינם שלי, החליף ריח בישול חושני שהגיע מהמטבח של סמירה חברתי שנמצא בקצה השביל שמוביל את חדר הטיפולים. סמירה התברכה ביכולת להפוך את המטבח למערת הקסמים של אלדין ואת צמד המילים "פנים קורנות" המציא היקום עבורה.

תראי אותך, אני נוזפת בעצמי, במקום לבקש עזרה מחברייך השקופים את מנסה לפענח ממה מורכב תפריט החורף במסעדה הסמוכה ובמקום לראות את המצוקה של אודי שעוד רגע יצלצל, אני נזכרת בארוע ההוא במסעדה כשהעדפתי להתחבא ולבקש מסמירה להיות סו שף לשלוש שעות, במקום לחפש מה לעשות עם הידיים מרוב מבוכה בין האורחים המוזמנים, עוקבת אחרי המחול ההרמוני של הידיים שלה מעל הסירים ונזכרת גם הבוקר בעיניו של האורח שעמד בפתח המטבח מתקשה להתנתק מהמראה והריח שנגלה לפניו.

ואז המשפט שהושמע ממקור לא ברור הישר לתוך המחשבות העכשוויות : "הישארי עם זה".
והטלפון מצלצל ואודי מציג את עצמו. הקול שלו חרוך מסיגריות ומדי פעם אני שומעת את כוס הקפה שלו חוזרת למקום אחרי ששתה ממנה בנימוס מבלי שאשמע. את הפרופיל שלו פענחתי בשניות שלפני הצלצול וסיפרתי לו על איש המשפחה שראיתי בו. אבא/ אמא עם נשמה מלאת אהבה, שהתברך באינטליגנציה גופנית והבנה פסיכולוגית שהופכות ככל הנראה את המגע שלו למגע מרפא.

אודי מבקש רשות להגיב ומספר לי שהוא מרפא בתנועה וברפלקסולוגיה כבר חמש עשרה שנים, והקים מכון קטן שמטפל בילדים. אודי מדבר, מספר לי על הנישואים שנגמרו בפרידה בהסכמה, על הילדים שגדלים במשמורת משותפת בינו ובין גרושתו. וריח אמיתי ועכשוי מהמטבח של סמירה ממלא את החדר כמו קווי ניחוח בהירים בסרט מצויר, ריח של תמרים ושום. ומראה של מדבר.

"המקום הזה שלם" אני אומרת לאודי. "אבל העצב שלך כל כך גדול שבקושי הצלחתי להציץ אל הספר האישי שלך". אודי מסכים, הוא אוהב את העבודה שלו ואוהב לעבוד עם ילדים... ועל החלון שלי נקישה ונפנוף, היד של סמירה משאירה צנצנת קטנה של ריבה על עדן החלון. ואני קוראת את סימני הדרך הארציים ששלח לי היקום דרכה. "אודי, יכול להיות שהלב שלך נמצא במקום כואב?" ואודי מושך באף, ובכי שקט וכואב ממלא את הטלפון. אני שואלת אם היא לא יהודייה, ואודי מספר על המורה לחינוך מיוחד שבאה לקבל ממנו הכוונה, היא המחנכת של אחד הילדים שמטופלים אצלו, ואחרי מספר מפגשי ייעוץ, החלו שיחות הטלפון.

"חושנית מאד" אני מתארת את מה שהפאזל המוזר של הבוקר משלים עבורי. "אני בטוחה שהפנים שלה..." ואודי ממשיך את המשפט "טליה, לא ראית כאלה פנים קורנות". והריח? אני שואלת, "תמיד יש לידיים שלה ריח של וניל" הוא אומר. ותמרים? אני שואלת - והוא מאשר. ואז בלי לעצור הוא מספר על השירות הצבאי שלו, על הבית בו גדל ועל ההשקפה הפוליטית הימנית ששרתה בו, על האח והאחות בשירות קבע, והתמונה מולי הולכת ונשלמת: "היא ערבייה" הוא מסכם - ושותק.

אודי מאוהב. לא ישן בלילות וחי בציפייה לפגישות האסורות. מאוד מאוד אסורות, ואני מנסה לעשות סדר על מדפי המוח של אודי ולהפריד בשקט את ערכי המשפחה שגדל בה, מאלו של הלב, ואת הפחד האמיתי של המורה האהובה עם ניחוח הוניל ומשהו בכובד הרב של הנשיפה האחרונה מספר לי את הסיפור הקשה יותר. הוא שואל אותי איפה הקושי האמיתי שאני רואה. ואני עונה לו בשאלה "היא נשואה נכון?" ולפני שהוא עונה אני רואה את האוטו הקטן של אודי חונה מתחת לבית שלה ובודק אם היא קרובה פיסית אל הבעל שלה, מתי היא מחייכת אליו, ואת מי משניהם היא אוהבת יותר קרוב וחם.

"הקושי הגדול הוא לא בלאום שלה ולא במורכבות הבלתי אפשרית או האפשרית רק כאן למי שגר ליד ירושלים ומתאהב במי שגדלה בבית ג'אלה" אני עונה לו, "הקושי הגדול הוא שהקנאה בנתה בלילה אחד התנחלות אלימה אצלך בלב, ואתה מוצא את עצמך נלחם בעצמך, הודף מחשבות שמזדחלות אליך בזמן ובמקום הכי לא צפויים כמו נוער גבעות הן מגיחות אליך בזמן שאתה מטפל או מבלה עם הילדים ופתאום הן עומדות מולך ומתגרות, משליכות תמונות של זוג אוהבים, מישהו אחר מריח את אצבעות הוניל שאתה כל כך מכור אליהן". "אני לא מכיר את עצמי" אודי אומר בשקט והקול שלו עדין ועצוב. "ולא מרוכז, ולא מבין כלום, לא מבין איך התאהבתי בערביה, לא מבין איך התאהבתי בנשואה ולא מבין לאן אני מוביל את עצמי" אני מושכת חוט אחרי חוט בסבך הקשרים הזה, מניחה בצד ונותנת לאודי להבין ולהתיר בעצמו את כל היתר.

את המורכבות של אהבה בין יהודי לערבייה לא נוכל לשנות, זה היה כאן לפני שהגענו ויהיה גם אחרי שנלך. אבל את הקנאה, זו שמפעילה אצלך מערך חרדה שהיה רדום עד כה, אותה אנחנו נפרק. כשאודי הצליח ביד אומן של מנתח מוח, להפריד את עצמת האהבה שלו ממנגנון החרדה הוא התחיל להירגע.

שרטטנו את מסלול שבנו המחשבות שלו, אלו שהאמינו שרק קיומה של אהבה גדולה, תאפשר את קיומו השמח של אודי. אודי סיכם איתי על תהליך "גמילה". גמילה מקנאה. משבוע לשבוע בהחלטה משותפת, הורדנו את מינון המעקבים של אודי אחר ה"נסיכת הוניל". נתנו לחרדה חלון אחד של שעתיים בשבוע, ובכל פעם שמחשבה עליה, כזו שהעלתה את סף החרדה עד כדי הצפה, חלפה במוחו, אודי הזכיר לעצמו שזו מחשה בלבד, שהוא מוגן ובטוח בעולמו אם קיים או לא קיים קשר אוהב. אחרי שבועיים צמצמנו את החלון לשעה אחת בלבד. אודי רשם במחברת את מספר הפעמים ביום בו הוא חש את הגל הגדול והרע מכסה אותו, הכתיבה החזירה את תחושת השליטה לחייו, עצם הכתיבה יכולה הייתה להפריד מחשבה ממציאות ולהחזיר בהדרגה את הריכוז של אודי למטופלים שלו ולחייו.

במשך חצי שנה שוחחנו פעמיים בחודש, בחלוף הזמן אודי החליט לנתק את הקשר. הוא הקפיד לא להיכנס לקשר זוגי חדש, עד שהיה בטוח לחלוטין ששום שארית מאותו מנגנון חרדה לא נשאר בתוכו, מתחבא ומחכה להתנפל. בשיחת הסיכום שאלתי את אודי אם הוא יודע מה היה שם, מי באמת לא רצה להיפרד מהקשר הזה. "טליה, רק אחרי הגמילה יכולתי לראות שזה לא הייתי אני, זה היה הפחד החייתי לוותר על כל הטעים הזה, משהו בי תרגם את הפרידה לאיום קיומי". "ועכשיו"? שאלתי את אודי שלכל אורך התהליך שמר על קול עמוק ואוהב "עכשיו אני חופשי לאהוב".



הכותבת הינה מתקשרת ויועצת צמיחה אישית - talyapeled@gmail.com

"יחסים מתוקשרים" - לכל הטורים

את מקומם של תחושות, מראות, וזיכרונות שאינם שלי, החליף ריח בישול חושני שהגיע מהמטבח של סמירה חברתי. אני נוזפת בעצמי, במקום לבקש עזרה מחבריי השקופים אני מנסה לפענח ממה מורכב תפריט החורף במסעדה הסמוכה