לקחת פסק זמן-25

נונה מבולבלת ומועדת להתפרצויות לא רצוניות. החרטה צורבת אבל הדמעות שפעם פרצו מבלי שהוזמנו, כבר לא ממהרות לזלוג

יום קשה עבר על כוחותי - יום לפני וסת. כבר נבחתי על חצי עולם: על מתוקיי, על אמי, על המכולתניק שלי, על אבא של ילדיי והכי גרוע - על כולם נבחתי על לא עוול בכפם. איך זה קורה שבמשך כל החודש יש לך שליטה על עצמך ורוב הזמן ההיגיון לא מתיר לך להתנהג בשיגעון, אבל אחת לחודש מתפתחת בגופך מתקפת הורמונים שהופכת אותך למפלצת זועמת המאבדת עשתונות על דברים של מה בכך ושולחת לשונות אש לכל עבר?

ילדיי הפכו לשק החבטות של מצבי הרוח הדרמתיים והלא צפויים שלי – או שאני צועקת או שאני נעימה ונחמדה (לפחות הפסקתי לדמוע). מה עובר לי בראש כשאני מפחידה כל כך את גוזליי הקטנים? ולמה אני נרגעת כשהם סולחים לי מיד אחרי שאני עושה קולות של מצטערת. האם בכוחה של הסליחה הרדודה הזאת לרפא את הנזק שנעשה להם?

אמא שלי הרגישה כנראה הרבה יותר בטוחה וצודקת בדרך בה חינכה אותנו - על טהרת המכות והצעקות - כי לי זכורה פעם אחת בלבד בה ביקשה סליחה אחרי שהפליאה בי חבטותיה. אני זוכרת שהיא דמעה קלות וקירבה אותי אליה בניגוד לרצוני, פיה נדף ריח נעים של קפה שחור מהול בעשן סיגריה והיא חיבקה אותי כמעט בכוח. זכר הרגע הזה, והריחות שקשורים בו, לעולם מעורר בי רתיעה וגעגוע גם יחד. והנה אני, עושה את אותו הדבר. נכון שמימיי לא הרמתי יד על אהוביי הרכים בשנים, אבל הנביחות הלא צפויות שלי מצמיתות אותם מפחד לא פחות מידה העפה לסטירה של אמי.

יותר מדי צעקות שבסופן בקשות סליחה, ומתוקיי הקטנים מגדילים ומוצאים את עצמם מוחלים לי שוב ושוב ומנסים לשכנע אותי ששום נזק לא נגרם ושאני אמא טובה בעיניהם. ועל מה ולמה להרים קול על שני מלאכים טובי לב, ילדים משובחים ועדינים שאינם נקלעים לעימותים או לאלימות אף פעם ונרתמים לעזרי בכל כך הרבה אופנים, ממש שותפים קטנים לחלק גדול ממטלות הבית. טוב, מספיק ודי. לא עוד פרק הלקאה עצמית, אחרי הכל – זוהי לא סדרת סרטים בסגנון "הנאשמת-1/2/3", וזה לא יהיה פרק על "שובה של הנאשמת - 4". מחר יום חדש, אולי אתקשר למכון אדלר, אולי אצטרף לסדנא לשליטה בכעסים, ואולי אני סתם קשקשנית.

למורת רוחם של שלושת חתוליי אימצתי כלבה. יותר נכון - חטפתי כלבה שהייתה קשורה לשרשרת ברזל באורך מטר בערך, חיה מתחת לכיפת השמיים ללא טיפת צל או הגנה אחרת מפגעי מזג האוויר, כשמאות קרציות ענק מוצצות את דמה ומשתמשות בפרוותה כבית חם. הכלבה שרצה ברדיוס של שני מטר - המרחב שאפשרה לה השרשרת, חיה על החרא של עצמה כי בעל הבית הבן זונה שלה לא מפנה אותו ולא מתעניין בגולדן רטריוור היפיפייה הזו בכלל. בעקבות רגע אחד חלש ומלא חמלה, כל הגינה שלי והצמחים החדשים הוחרבו לחלוטין בגלל היצור עם עודף הוויטאליות שהבאתי הביתה.

יכול להיות שבני האדם אוהבים (או לחלופין – שונאים) כלבים בגלל התכונה המשותפת לשני המינים הללו שמאוד זקוקים לאהבה, פשוט שיאהבו אותם. הכלבים מצידם, ראשוניים ופרימיטיביים בהתנהגותם, שלא כבני האדם, לא מנסים להסתיר תכונה זו על ידי כל מיני התנהגויות מוזרות וסותרות את המטרה כדי להשיג את התוצאה המיוחלת – אהבה מהסביבה. בא לי לשנוא אותה על הסירחון והנזק שהיא עושה בבית ובגינה, אבל היפיפייה האצילית והפרועה הזאת מסתכלת בי בעיני העגל המלוכסנות שלה, לבנה כולה עם איפור שחור ומושלם בעיניים וממיסה אותי, ובכל זאת אני מחליטה לא להיכנע למבט הממיס ולהפצרותיהם של ילדיי ולחפש לה בית טוב יותר.

לא מצליחה לבכות. מאז ימי הדיכאון, אז ייללתי בלי הפסקה, לא זלגה מעיניי דמעה בודדת אחת. אפילו אצל הפקיד לתיאום מס, שטרטר אותי הלוך ושוב, ניסיתי את כוח הבכי הנשי על מיתרי החולשה הזכריים, אבל הדמעות מיאנו ללחלח את ארובות עיניי היבשות. כמות האנשים שעוברים כאן ביום לא תאומן, במיוחד אחרי תקופת הבידוד. כל כך הרבה מבקרים, שמתי לב שכולם - כולל אני - מכורים לנוסטלגיה. אוהבים להיזכר בעצמנו צעירים יותר, אמיצים יותר, מוצלחים בפוטנציאל. ותמיד מה שקרה פעם נראה שייך לעידן יותר תמים וכל המתרפקים מעידים על עצמם שלחיות את היום והרגע זה המוטו המוביל אותם, ושוב חוזרים להתרפק על ימים שלא ישובו.

אני יודעת שאסור לי – אבל אני קצת מתגעגעת לימי הדיכאון והחידלון, הכי בא לי שהילדים ילכו לשבוע לאביהם ואני לא אצטרך לשטוף כלים ולא אבשל ולא אכבס וברחשים וזבובים יטיילו על השיש, ולא אתקלח ולא אארח ולא אצטרך לחייך לאף אחד אפילו פעם אחת ואתחבא מתחת לשמיכת הפוך – לשבוע אחד... אולי חמישה ימים... עכשיו אני לוקחת יומיים כאלו, אם מישהו רק היה נותן.



"תמונות מחיי גירושין" - לכל הפרקים

הכלבים מצידם, ראשוניים ופרימיטיביים בהתנהגותם, שלא כבני האדם, לא מנסים להסתיר תכונה זו על ידי כל מיני התנהגויות מוזרות וסותרות את המטרה כדי להשיג את התוצאה המיוחלת – אהבה