BETA

בוקר טוב עולם

קצת חברות, קצת בילויים, לא מעט אלכוהול ועוד כאפה מההולך על שתיים העמידו את שמרית זאבי על הרגליים. בזהירות אך בבטחה, היא מגניבה חיוך אל הירח

לא ככה דמיינתי את הרגע שבו יפסיק לכאוב לי. אחרי שבועות ארוכים של ייסורים, בכי בלתי פוסק וגעגועים שכרסמו כל עצם בגוף שלי, הייתי בטוחה שאחד משני דברים צריך לקרות כדי שאצליח להתגבר על ההולך על שתיים ולהמשיך בחיי: 1) למצוא אותו מחכה על הספסל מחוץ לבית שלי, זר פרחים ענקי בידו ונאום מתחנן שאחזור עליו, פלוס התנצלות מתרפסת על כך שהיה אידיוט מספיק לוותר עליי, או - 2) אלוהים בכבודו ובעצמו ירד מהשמים, מלווה בשירת מלאכים וסופת ברקים, וישתיל במוחי שבב מיוחד שימחק כל זיכרון ממערכת היחסים שלנו או מקיומו של ההולך על שתיים (מי אמר "שמש נצחית בראש צלול"?).

בסופו של דבר, זה קרה לגמרי בלי שהתכוונתי, במסיבת גג דרום תל אביבית, כשעשרות חובבי סאדו מאזו בוחשים זה בזו מסביב, קיילי מינוג מזמזמת ברקע וקבוצה של גברים חרמנים שולחת אליי מבטי זימה מהקצה השני. שירת מלאכים בטח לא הייתה שם. זה התחיל שבוע קודם לכן, כשההולך על שתיים קפץ להגיד שלום והסמול טוק הענייני הסתכם בזיון. לכמה שעות הייתי מאושרת. אפופה בריח המוכר שלו, בטעם שלו, בתחושת האצבעות הרכות שלו שטיילו על העור שלי, החור ההוא באמצע הבטן נעלם קצת. אחר כך עוד בילינו את כל הלילה בשיחה מסנג'רית ארוכה. הכאפה הגיעה רק כמה ימים מאוחר יותר, כשהוא החליט, שוב, שמוטב אם לא נדבר בתקופה הקרובה. "לטובתי".

זו לא הייתה תחושת האובדן המחודשת שהיממה אותי, כמו הידיעה שהוא מסוגל, בכזאת קלות, להפסיק לדבר איתי. הנה אני, מתהלכת בעולם כשפורטרטים זעירים שלו הופכים את המוח שלי לזירת התעמלות אולימפית, כל הווייתי משוועת לאיזה סמס עלוב מכיוונו ומזנקת בשמחה בכל פעם שחלון שיחה מולו נפתח במסנג'ר, והוא מסוגל לבטל את נוכחותי בחייו כאילו הייתי הפקידה מהבנק שמתקשרת להטריד אותו בקשר למינוס. לא עזרו הניסיונות שלו לגרום לי להבין שהנתק הזה הוא לטובתי, כמו גם ההצהרות שלו שתמיד יהיה שם בשבילי ותמיד ישמור לי פינה חמה בלב. לא האמנתי לו. הרגשתי שהלב שלי מרוסק מחדש.

הניסיונות המניפולטיביים שלי להשיב את הקשר נתקלו בחומה: הוא אומנם השיב לסמסים, התקשר כשהתחננתי ונכנע לצ'וטט איתי במסנג'ר כשהתקפתי אותו בסדרה של "נדנודים", אבל שום נכונות ליצור קומוניקציה מיוזמתו לא נראתה באופק. וככה, אחרי ערב אחד שבו שלחתי לו קבוצה של הודעות אובדניות והוא לא טרח אפילו להתעניין בשלומי ביום המחרת, החלטתי שדי, הספיק לי. יום, יומיים, שלושה ימים. סופשבוע, ט"ו באב. הוא לא הראה סימן חיים ואני ביליתי את הזמן בניסיונות לבחון עד כמה רחוק אצליח למתוח את גבולות הכאב שלי, כמה חזקה אהיה מול האינסטינקט ליצור איתו קשר. הגעגועים הדהדו בתוכי כמו מערכת סראונד, כל צלצול פלאפון הצניח את לחץ הדם שלי, כל מכונית ירוקה גרמה לי לסובב אחריה את הראש. זה אף פעם לא היה הוא וכבר התחלתי להאמין שזה גם אף פעם לא יהיה.

וכאן החברות שלי נכנסות לתמונה. הן תמיד היו שם, מן הסתם, סופגות את הקדיחות האינסופיות שלי כמו חבורה של שייחים סעודים מנוסים, שיודעים שבסופה של כל חפירה, מתגלה מעיין קטן של נפט, או מינימום מעבר זריז לסין. מתוך המקום הסבלני הזה, מילי הציעה לי להצטרף אליה למסיבת הגג ואחר כך למסיבה במועדון קרוב. אמרתי כן, למרות שתכננתי להבריז וכשלבסוף הגיע שישי בערב ונאלצתי לבחור בין ערב נוסף של ריקבון במיצי הרחמים שלי לבין משהו אחר, לקחתי נשימה עמוקה ובחרתי באחר. חמש שעות של ריקודים לצלילי המוזיקה האהובה עליי, 11 (!) מספרי טלפון שנדחפו ליד שלי ושש (!) הזמנות לדרינקים מאוחר יותר, מצאתי את עצמי מונחת על ברכיו של הבחור הכי חתיך במועדון. ג'ינג'י גבוה שלפי חיכוך ראשוני עם איזור החלציים שלו, אפשר בהחלט לקבוע שהוא הולך על שלוש ולא על שתיים.

התנשקתי איתו, התלטפתי איתו, עשיתי לו לפ-דאנס במשך שלוש שניות, שמעתי אותו מרעיף עליי מחמאות ומיששתי לו את הקוביות בבטן (!!). אחר כך הלכתי לישון לבד, למרות שהציע לי להצטרף למיטה שלו. מתרצת את הליכתי בכך שעליי להוציא את ההולך על ארבע לטיול. לא הייתי צריכה לשכב איתו באותו לילה כדי לדעת שהכאב נגמר (אבל אני בהחלט מתכוונת לבחון מקרוב את נפלאות הרגל השלישית שלו). וגם אם יתקוף אותי מחדש, אהיה הרבה יותר מחוסנת. אחרי שהקפיץ אותי הביתה בשבע בבוקר, הג'ינג'י המתין חמש דקות שלמות כדי לסמס שאני מהממת. לפני שלקחתי את ההולך על ארבע לטיול, הספקתי להציץ על המחשב ולבדוק אם ההולך על שתיים מחובר למסנג'ר. הוא לא היה. משום מה, זה צבט פחות. בזמן שאני וההולך על ארבע פסענו ברחוב השומם של שבת בבוקר, הוא רודף בעליזות אחר להקת יונים ואני מזמזת לעצמי את Better in time של ליאונה לואיס, נשמתי אוויר חדש. אני עוד אתגעגע אליו הרבה, אל ההולך על שתיים הטיפש שהיה מוכן לוותר עליי ככה, אבל גם אם לעולם לא ייפתח לי עוד חלון שיחה מולו במסנג'ר, אני אהיה בסדר, העיקר שאני שוב מסוגלת לצ'וטט עם עצמי.



עוד ב - "מייללת אל הירח"

למצוא אותו מחכה על הספסל מחוץ לבית שלי, זר פרחים ענקי בידו ונאום מתחנן שאחזור עליו, פלוס התנצלות מתרפסת על כך שהיה אידיוט מספיק לוותר עליי