הכל אודות אמא

לא שוכח את המילים שצרבו בבשרו ולא סולח על חילול ילדותו. אחרי פרידה איטית מאלוהים ומהירה מאבא, איסי ברגר מגיע לאמא ומשלים יתמות מבחירה

בניגוד לאבא, שאף פעם לא ניסה להיות אבא, אמא תמיד היתה שם, לטוב ובעיקר לרע. לכאורה, רק לכאורה היא היתה אישה קטנה, כזו שמוציאה רישיון נהיגה רק כשאבא שלי נכנס לתמונה; כזו שלא מפתחת אג'נדה הלכתית עד שפגשה את אבא שלי. היא לא ממש התערבה בריבים האינסופיים שלי עם אבא על התפילה במניין, השעה האופטימלית להנחת תפילין, ההקפדה על שש שעות בין בשר וחלב ועוד כמה עניינים. אבל כשהיא נכנסה לי לחיים זה היה הכי כואב, הכי ממוקד, עם פינצטה. נקודת המפנה הגיעה כשדוד שלי, אחיה הצעיר, הלך לעולמו. כל מיני רבנים הביאו אותה לחשוב שיש קשר ישיר בין המזוזות שלא נבדקו זמן רב, חוסר ההקפדה שלנו בהלכות מסוימות, החטאים שנעשים בבית הזה ובעיקר האוננות הכפייתית שלי – לבין הסרטן של דוד שלי. מטומטמת שכזו, הפנתה אליי אצבע מאשימה, תקפה אותי חזיתית ובדקה אם אני עושה ביד. איך, אתם שואלים? בקלות: היא התחילה לחפש כתמים שונים ומשונים, חקרה את הקצב בו מתכלה נייר הטואלט, כאלה. חקירת שב"כ, שלא לומר טרור.

אותן האשמות חשוכות ואוויליות שלה הזכירו לי איך בחורף ההוא, נדמה לי שזה היה ב-90', כשירד שלג בתל אביב, ישבתי והפשרתי את הקרח בדמעות חמות אחרי שהיא האשימה אותי בהפלה לא טבעית. "אמא שלי הפילה בגללי", הסברתי לאחד המורים שעבר לידי במקרה. באותו זמן לא הבנתי שצריך לקחת ממנו את תעודת ההוראה על סעיף רשלנות, אבל אני נשבע לכם שהיום הייתי חונק אותו. הוא פשוט המשיך בדרכו, נכנס למכונית והשאיר אותי להתבוסס בשלג ובתחושות האשם. אני נזכר בילד הזה, אני הקטן, ורוצה רק לחבק אותו. היא, אותה אישה שטכנית נחשבת לאמא שלי, עברה ארבע הפלות לא טבעיות. זה הרחם שלה שדפוק, לא הבן שלה. אותו אח של זו שאמורה להיות אמא שלי, עישן את עצמו למוות. אלה הריאות של אחיה שדפוקות, לא הבן שלה. היום אני יודע את זה, אבל כילד בן 12 הסתגרתי בתוך עצמי, הפכתי להיות צל של עצמי, חשבתי שאלוהים ישלם לי כגמולי, העולם ישב על הכתפיים שלי.

קשה לי לספור כמה פעמים ברחתי מהבית רק כדי לא לשמוע את הכלבה הזו מזמזמת לי באוזן, אבל את היום שבו ברחתי לתמיד, אותו יום שבו הבנתי שאין לי אמא, אני זוכר כאילו היה יום אתמול. באמת שניסיתי לקבל את העובדה שההורים שלי דתיים ואני חילוני, אבל הם מעולם לא ניסו לקבל אותי. היא חשבה שאני עם אבא שלי בבית הכנסת, ובינתיים ישבה וריכלה עם קרובת משפחה – שעד אז הייתי בטוח שהיא בצד שלי, אבל התברר שהיא סוכנת כפולה – על כמה אני לא מוצלח. בגדול, היא פתחה את המגירות שלי, קראה את החומרים שכתבתי ביני ובין עצמי ולעגה לכל מה שהיה לי יקר עד אז, לדבר היחיד שחשבתי שאני יודע לעשות – לכתוב. לא, אני לא איזה דוסטוייבסקי בארון, אין לי תובנות מבריקות ואני בעיקר וואנה בי מטומטם, אבל זה הדבר היחיד שידעתי לעשות.

והמילים שלה – אותן שמעתי בבהירות מכאיבה בין זרמי המים שנפלו עליי במקלחת – הצליפו בי חזק יותר מכל דבר שהיכה בי עד היום. יותר מהמוות – ואיבדתי לא מעט אנשים יקרים; יותר מהחיים – והם אף פעם לא היו לי פשוטים. המילים שלה ארזו בשבילי תיק לא גדול ובו מעט בגדים, כסף לנסיעה לא ארוכה ומחברות שנשארו לי כעדות לימים אחרים; ימים בהם עוד היתה לי אישה כבדת משקל שהכינה לי סנדוויץ' עם גבינה ושני פלחים של עגבנייה. ואני קראתי לה אמא.


*כל השמות בדויים, אבל הדמויות והסיפורים אמיתיים. באלוהים.


עוד ב- "אם אין גן עדן"

ישבתי והפשרתי את הקרח בדמעות חמות אחרי שהיא האשימה אותי בהפלה לא טבעית. 'אמא שלי הפילה בגללי', הסברתי לאחד המורים שעבר לידי במקרה

אמא תמיד היתה שם, לטוב ובעיקר לרע. לכאורה, רק לכאורה היא היתה אישה קטנה