BETA

"אכלתי 300 קלוריות ביום"

היא תמיד היתה ילדה שמנה, עד שהדיאטה עשתה מפנה לרעה: ביסים קטנים ודכאונות גדולים, עליות וירידות במשקל ועצב אינסופי. בלוג כואב

תמיד הייתי ילדה מלאה. היה לי מבנה גוף רחב ולחיים שאף אחד לא וויתר על למשוך בהן. לפני שנתיים מצאתי יומן מכיתה ה', שבו לא הפסקתי לציין את היותי שמנה ואיך שילדים העירו לי על זה כשרבנו.

הייתי ילדה מקובלת ביסודי, אבל אף פעם לא שכחו להזכיר לי שאני שמנה. תמיד הייתי חוזרת הביתה ומתחלה לבכות... אני זוכרת שבכיתי שעות עד שהייתי נרדמת והיומן היה מתמלא דמעות תמימות של ילדה שרק רוצה להיות נורמלית ורזה-כמו כולם.

בגיל 13 החלטתי שזה אמור להפסק, התחלתי דיאטת כסאח, אכלתי כ-300 קלוריות ביום. אימא אהבה את זה והחמיאה לי. ירדתי כ-8 קילו והייתי ילדה ממוצעת. המשכתי לרדת במשקל. חיפשתי בגוגל את המונח "Anorexia Nervosa", ואהבתי להסתכל על התמונות.

עיניים מלאות איפור שחור

עד שבכיתה י' נכנסתי לדכאון ועליתי הכל ביחד עם עוד כמה קילו. שוב הייתי שמנה. שוב אותן דמעות על היומן. נהייתי מוזרה ודכאונית, העיניים שלי התמלאו איפור שחור ולא הפסקתי לבכות ולאכול.

שנה עברה והחלטתי שאני חוזרת לדיאטות, ואז הגרוע ביותר התחיל: בהתחלה קיצצתי בארוחות, ניסיתי לאכול בריא, ואחר כך זה כבר הפך לביס מעוף וכפית של סלט. ידעתי שאני לא בדרך הנכונה, אבל הקילוגרמים שירדו במהירות גרמו לי לשמוח לכמה שניות. היה לי חיוך רחב על הפנים, הייתי יורדת קילו שלם ביום. תיעדתי הכל ביומן וירטואלי והייתי חברה בקהילות "פרו אנה" בארץ ובחו"ל.

הקילוגרמים נושרים וחוזרים

מצאתי את עצמי במצב של 20 קילו פחות תוך חודש, הייתי רזה, הצלעות בלטו לי אפילו כשלא הכנסתי את הבטן. אמא אמרה שאני רזה מדי ושאני לא אוכלת ואני הכחשתי. ילדים מהכיתה התחילו לחשוד וגם המורים, אבל אני המשכתי בשלי. בסופו של דבר הכל שוב נהרס. בליסות, צומות, משלשלים והרבה מדי בכי. הכל היה כל כך מהר ושוב מצאתי את עצמי שמנה. בדיוק כמו פעם, אבל אפילו יותר. זה כמו מעגל שלא נגמר.

כבר שנתיים עברו מאז ואני עדיין נאבקת במשקל שלי, ביחד עם אנמיה שפיתחתי בעקבות כל הבלאגן, והחילוף חומרים כבר מת מזמן. אני לא מצליחה לרדת במשקל כמעט, אבל אני מנסה ונאבקת ובקושי מכניסה משהו לפה. וזה לא נגמר, זה כמו מעגל שמוביל אותך למוות. ואני כבר בת 18, ועדיין אותה ילדה שמנה שמנסה להיות נורמלית.