"פרה מטומטמת"

לפעמים אני נשבעת לעצמי שזאת הפעם האחרונה, ושזה לא יקרה יותר, אבל אני כבר לא שולטת בזה. אני שונאת את עצמי, אני שונאת את הגוף הזה, למה לי יש גוף כל כך שמן? סיפורה של בולמית. בלוג

אני לא מאמינה שאני שוב חוזרת לזה. הפעם לבולימיה. עד שהפסקתי. אני אספר לכם את זה בדרך משונה. אני לא מוצאת דרך אחרת לפרוק את מה שיש לי על הלב.

זה לא משנה כמה אנשים עוצרים אותך ברחוב ואומרים לך שאת יפה. זה כבר לא משנה אם הבנאדם שאת אוהבת מתחיל איתך פתאום. כולם עושים את זה מרחמים, ככה זה נראה. "השמנה הזאת, המסכנה הזאת, שצריכה להרעיב את עצמה בשביל לא להיראות כמו פרה".

את יורדת ועולה על המשקל. אפילו את הגרמים את מחשבת. כל יום - בבוקר, בצהריים, בערב, בלילה. אחרי ארוחה שאמא הכריחה אותי לאכול, ואחרי הריצה המטורפת שעשיתי. לפני שהקאתי, ואחרי שהקאתי את הנשמה שלי בשירותים.

ואת תמיד מרגישה שמנה. גם אם תקיאי את כל מה שיש לך בבטן, עדיין יהיו שם צדדים, בטן עגלגלה ורגליים שמנמנות שלא יכולות ללבוש את החצאיות מיני "החמודות" האלה שכולן לובשות. שעות אני מסתכלת במראה, נגעלת מעצמי. אני רואה רק את השומנים שחונקים אותי מכל מקום.

ותמיד כשאומרים לי שרזיתי ושאני חיוורת וקוראים לי אנורקסית, אני חושבת שזה בציניות ושפשוט לא נעים להגיד "פרה". ואמא מתחילה לדאוג כשאני לא אוכלת. ואז היא יושבת לידי ומרחמת עלי, הבת השמנה שלה. וממש כמו ילדה קטנה היא מאכילה אותי.

אחר כך, שהיא לא רואה, הכל עולה למעלה וזה פשוט מתבקש לפרוש לשירותים ולהוציא הכל. והמשקל נתקע - 41, לפעמים 40.9, לא פחות. אני מבלה את כל היום בחדר כושר. וריצה של שעה אולי שעתיים בלילה. אבל זה לא עוזר, חייבים להקיא. זה לא מספיק רק ספורט.

ולפעמים אני נשבעת לעצמי שזאת הפעם האחרונה, ושזה לא יקרה יותר. אבל אני כבר רגילה להקיא. הקיא כבר עולה למעלה בטבעיות. אני כבר לא שולטת בזה. אני שונאת את עצמי, אני שונאת את הגוף הזה, למה לי יש גוף כל כך שמן.

ואני לא מאמינה שאני שוב חוזרת לזה. עד שהפסקתי. הכל מציף אותי מחדש: "פרה מטומטמת", ההתעללות המינית והחבר שזרק אותי. לא התגברתי על כלום. בפעם הקודמת זאת פשוט היתה "הצגה" כדי להראות שאני חזקה, וכדי שיפסיקו כבר לעקוב אחרי לשירותים ולהאכיל אותי כמו ילדה קטנה. אבל בפנים הרגשתי יותר חרא מתמיד. אכלתי ורק עליתי יותר. אני לא יכולה יותר. עכשיו אני שוב הולכת לשירותים. אני לא יודעת איך לצאת מזה. אני מסתבכת יותר ויותר. פרה מטומטמת.

"אני רוצה לחיות"

"קילו אחר קילו, אני שוב עולה על המשקל ולא יורדת. עכשיו זה כבר 36. כולם קוראים לי חולה, דפוקה על כל הראש.. אני יודעת מה אומרים. אחרים מקיפים לי את היד עם האצבעות שלהם ואומרים שזה יותר מדי. אפילו אמא כבר ויתרה עלי, אין לה כוח יותר. ואני?

אני אולי ויתרתי על עצמי בעבר, אבל עכשיו יש לי סיבות לחיות. אני כבר חמש שנים עם המחלה הארורה הזאת. חמש שנים של סבל. אני לא חושבת שיש מרכז בארץ שלא ניסיתי. כל פעם אני יוצאת ונכנסת אליהם מחדש. וזה לא עוזר, הם רק דוחפים לי אוכל בכוח, ואחר כך אני לא אוכלת כלום במשך ימים שלמים. אני רוצה לחזור להיות כמו פעם - שמנמנה מאושרת. אני מרגישה כל כך שמנה. ההיקפים לא מרזים יותר, אני צריכה עוד, זה לא מספיק. אני מרגישה כל כך אבודה" (להמשך הסיפור)