עונג שבת

כשאיסי הפנה גב לדת, גם השבת נעלבה. עכשיו הוא מתקרב אליה מחדש, באהבה חילונית ליום השישי והפינוקים שבאים איתו

בשנים האחרונות, בכל יום שישי, בזמן הזה שנקרא בין הערביים, משהו באוויר, באור המתמעט של השמש ובשקט שמסביב, היה גורם לי לחשוב על שישי של פעם. החולצה הלבנה היתה מונחת על הכיסא שליד המיטה, אדי המקלחת היו מתפשטים בכל הבית, ריחות הבישולים היו מתערבבים באלו של השכנים עד שלא היה ברור מי מכין עוף ומי מכין כבדים. אני הייתי האחראי הבלעדי על תלישת נייר הטואלט לחתיכות כדי שנוכל לנגב את הישבן כהלכה. הכל היה כל כך תמים לפני שהתחלתי להפעיל את הראש ולחשוב בעצמי על מי אני, מה אני ולאן אני, אם בכלל.

הימים של אז הפכו לימים של היום, אבל יום שישי נשאר יום מיוחד. בכל בוקר שישי אני מתעורר מאוחר, מותש משבוע שלם של עבודה. בצהרים אני מתיישב עם חברים של פעם בשבוע בבית הקפה הקבוע - ושם כל אחד מביא את המשקל שלו לשולחן אחד, משעשע וציני, ביקורתי וזחוח. עיתוני שישי עוברים מיד ליד, רכילויות חדשות עוברות מפה לאוזן, עדכונים של שוטף על זיונים, זוגיות, שופינג וענייני עבודה נסחרים בזול סביב אותו שולחן.

ובצהרי שישי, אני מבלה עם הבחורה שאני אוהב – בחורף מתחת לפוך ובקיץ תחת קרני השמש בקפה השכונתי. בשישי אנחנו מצליחים באמת להיות ביחד, מה שלא ממש מסתדר באמצע השבוע כששנינו שקועים בעבודה. אנחנו מתכננים לשטוף את הרצפה ויודעים מצוין שזה לעולם לא יקרה; נשבעים שנעשה משהו בערב, אבל נשארים בבית; מפנטזים על לונדון, פריז, ברלין, אמסטרדם, אבל נושמים את תל אביב.

אחר כך נשאר די זמן לנוח, לקרוא עיתונים, לזפזפ בין משחק של אחי נצרת נגד הפועל בני לוד לתוכניות בישול, עד שיתחיל "שישי" עם דרוקר ושלח. וכשמגיעה השעה המוזרה הזו, בין הערביים, אני מוצא את עצמי נזכר פחות ופחות בשישי של פעם. האוויר, האור המתמעט של השמש והשקט שמסביב, הכל עדיין שם. אבל לראשונה מזה שנים, יום שישי של היום לא פחות קדוש מיום שישי של פעם.



כל השמות בדויים, אבל הדמויות והסיפורים אמיתיים. באלוהים.


"אם אין גן עדן" - לכל הטורים

אני הייתי האחראי הבלעדי על תלישת נייר הטואלט לחתיכות, הכל היה כל כך תמים לפני שהתחלתי להפעיל את הראש ולחשוב בעצמי על מי אני, מה אני ולאן אני, אם בכלל