יומן מלחמה: השגרה נדחית למועד לא ידוע

סיוון סטרומזה, בלוגרית שלומדת במכללת ספיר, מתארת את החיים שלה ושל משפחתה בצל האזעקות, צווי המילואים והחרדה המתמדת: "לעזה יש את העוטף שלה, אני רוצה אחד גם לעצמי"

סטריפ

שבוע חרדות.

אזעקה שמקפיאה אותי בדירה בגבעתיים. למחרת אזעקה שתופסת אותי בתחנה המרכזית בתל אביב. כולם מסביב נראים כל כך שאננים, עד שאני חושבת שזה הכל בראש שלי ושרק אני שומעת את זה. בין האזעקות אני יוצאת כדי לשתות מלא, לפלרטט ולצחוק בעיר ללא הפסקה, שנראית כאילו לערב אחד היא קצת הפסיקה. אני מחליטה לנסוע להורים לסופ"ש בבקעת הירדן. לנשום קצת מהשקט. מעיפה מבט חטוף ברשתות החברתיות. שיט, שלושה חברים עם תמונות של מדים.

 

אחר הצהריים עם הדודה סיוון.

אני עושה צחוקים עם שני האחיינים האהובים שלי. מבחוץ נשמעת אזעקה. כולנו מסתכלים אחד על השני בתמיהה, וכדי שהילדים לא ייבהלו אני אומרת שזה הופעל בטעות וחוזרת כמה פעמים ש"זאת סתם תקלה", "זה לא עושה כלום" ושקרים נוספים. אחיין בן 4 וחצי אומר בחיוך "מה זה? זה קצת מפחיד אותי האזעקה" ומתיישב בצמוד אליי. בחדשות אומרים שהיה שיגור לירושלים.

 

ארוחת ערב שישי. על האש.

ארוחת ערב שישי. על האש. 

עושים לחיים. הדוד הפך לעורך דין, ולא פחות חשוב- אישתו הפכה לאשת עו"ד. בעלה הטרי של הבת דודה קיבל טלפון. צו 8. הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שהכרתי, וכל הערב הוא יושב בשקט, מהורהר. כולם דואגים, ובעיקר דואגות, שיאכל, שישתה, שינוח ושיהיה מרוצה. אני אומרת לו שינצל את המצב הזה שכולם מפנקים אותו. מסיימים את הארוחה ומתכוננים לקינוח. אח שלי, שגר בב"ש ונסע עם החבר'ה לסופ"ש שקט בירושלים (והטילים נסעו אחריהם), מתקשר. צו 8. שיט. גוש מועקה בגרון. כולנו מתיישבים מול הטלוויזיה. זה מרגיש אמיתי. מרגיש כמו מלחמה. 

 

שבת.

אמא מסדרת לאח שלי את התרמיל, כדי לא לבזבז זמן. מוציאה מהארון את המדים, הגופיות, המעיל הצבאי וכותבת על כולם את השם בטוש. היא רוצה לשים לו שקיות שמפו מערכה של צבע לשיער, כדי שזה לא יתפוס מקום. אני צוחקת עליה שהוא הולך למילואים, מחוז הגבריות, ולא למכון ספא מפנק. כשהיא מסיימת היא עוברת למטבח, מסדרת על השיש פרוסות לחם בשורה, וכמו עובדת ארומה מצטיינת מכינה לו ערימת סנדוויצ'ים מדוגמים. אני נותנת לו ספר "קליל כזה. זה מתאים לטיול במזרח, אז נראה לי שגם למילואים". יחי ההבדל.

 

חיבוקים ונוסעים.

אבא נוסע למשחק של מכבי ובדרך מחזיר אותי לגבעתיים. ברקע אנחנו מאזינים לגל"צ, כשבמהלך שיר אחד יש ארבעה דיווחים על אזעקות במקומות שונים. אני מצלמת את קרני השמש תוך כדי נסיעה ומדברת בלב עם ההוא שם למעלה, אפילו שאנחנו לא כל כך קרובים ביומיום. רק שיחזיר את כולם בריאים ושלמים הביתה. ומהר. בדרך לבלומפילד תופסת את אבא שלי אזעקה. אני שמחה, כי אולי זה אומר שבמהלך המשחק לא תהיה לו עוד אחת. 

יש לימודים.

פרויקט הגמר שהייתי אמורה להציג השבוע במכללת ספיר, נדחה למועד לא ידוע. בפייסבוק של אוניברסיטת תל אביב מפרסמים הודעה לאור המצב הבטחוני. נותנים מידע לגבי מרחבים מוגנים בקמפוס ומסכמים ב"מחר יוצבו שלטי הכוונה בכל בניין". כמה אירוני שלפני חודש, ביום הלימודים הראשון שלי שם, ציינתי בפני חבריי הדרומים איזה מוזר היה לשבת בכיתה, כשהשלטים היחידים בה נוגעים לשימוש בטלפונים סלולריים וללא הוראות לגבי "צבע אדום".

 

בסוף של יום.

לבד בדירה.שמה ברקע את שיר ההרגעה שלי בקולי קולות. כל מה שאני יכולה לחשוב עליו אחרי שבוע המלחמה הזה, זה כמה שאני רוצה אהבה. לעזה יש את העוטף שלה, אני רוצה אחד גם לעצמי.

 

 

לקריאת פוסטים נוספים ב"מה וזה" - קישור ל- www.maveze.co.il