BETA

30.11.2018

13:23

 מרטן באאס בא העירה
מרטן באאס בא העירה,
צילום שי בן אפרים

אין עשן בלי אש: מרטן באאס ממשיך ללכת על הסף וטוב לו ככה

"אני עושה את מה שאני רוצה לעשות ולא מרגיש חייב לעשות משהו עד שזה בא לי בטבעיות" אומר המעצב ההולנדי הצעיר שהגיע העירה לכבוד תערוכה חדשה בכיכובו

מרטן באאס הוא טיפוס מתעתע. או זה לפחות הרושם שקבלנו ממנו כשראינו אותו לראשונה במפגש העיתונאים שהתקיימה לפני כמה ימים במוזיאון העיצוב בחולון לקראת פתיחת תערוכת היחיד שלו 'מחבואים – מרטן באאס'. הוא נראה כמו כל אחד ואם היה עובר מולנו ברחוב לא היינו מסובבות את הראש פעמיים. הוא לא גבוה ומוחצן כמו קרים ראשיד ולא אלגנטי ונאה כמו מרסל וונדרס. הוא מגיע בבגדים דהויים, חבוש כובע קסקט וכמו שיסתבר מאוחר יותר, הוא עושה רק מה שבא לו, איך שבא לו ומתי שבא לו.

 

אז קודם כל ולפני הכל, בחרנו לאתגר גם אותו בשאלון קצר:

 

 

באאס הוא קצת מכל דבר. הוא מחשיב את עצמו גם מעצב, גם אמן וגם פרפורמר ובגיל ארבעים הוא מוגדר כאחד המעצבים הנחשבים והמדוברים בדורו למרות שהוא נתפס כחריג, מבחינתו במודע ולעיתים אף בהתרסה, בכל הקשור להגדרות בכלל ולעולם העיצוב בפרט. הוא עוסק לא מעט בנושאים כמו ארעיות, זיכרון וציפיות לעתיד ומפתיע מדי תקופה עם קולקציה חדשה, לרב שונה בתכלית בקודמתה. לפני כעשור, הפך באאס למעצב הצעיר ביותר שזכה בפרס השנה ביריד העיצוב Design Miami ומיד אחר כך הוזמן לשתף פעולה עם חברות נחשקות כמו סברובסקי, דיור ולואי ויטון. פריטים בעיצובו נמצאים באוספים של מוזיאונים מובילים אבל גם בבתיהם של אספני אמנות כמו קנייה ווסט וברד פיט.

 

מסתבר שזו הפעם השנייה שלו בארץ. לפני שמונה שנים הגיע לכאן במטרה למלא אחר משאלת לבו האחרונה של אביו. ולא, אין לו פה משפחה והוא גם לא 'אחד משלנו'. במפגש העיתונאים הוא מקצר בדברים ומבקש שניגש לסייר בתערוכה. אחר כך, אנחנו זוכות לריאיון בלעדי פנים מול פנים. "העבודה שלי די אקסצנטרית וקונטרוברסלית" אומר מרטן באאס "ומכיוון שהמוזיאון בחולון מחולק לשני חללים מרכזיים, החלטנו ללכת על שני קטבים וכך, בחלל תחתון, להציג סדרות אקספרסיביות ובעליון דווקא את אלו השקטות יותר".

 

 בחלק האקספרסיבי, סדרת חמר, 2007

בחלק האקספרסיבי, סדרת חמר, 2007 (צילום שי בן אפרים)

 

 

זינוק בעלייה

 

למרטן באאס יש לא מעט פריווילגיות ונראה שהוא שומר על ארשת צנועה בעוד שהוא מודע אליהן היטב. למזלו, הוא הפך למעצב מוכר וידוע עוד לפני שבכלל התחיל את הקריירה שלו. 'עשן', פרויקט הגמר שלו באקדמיה לעיצוב באיינדהובן, התמקדה בשריפת רהיטים שאותם שחזר והשמיש מחדש באמצעות שרף אפוקסי. הסדרה הזו, זכתה לתשומת לב עצומה במדיה הבינלאומיים ובעצם ביססה את מעמדו, כשהוא בן עשרים וארבע בלבד. באפן מידי הוזמן להציג תערוכת יחיד בגלריה מרכזית בניו יורק וגם הרגיש לגמרי בטוח להרים טלפון למרסל וונדרס ולהזמין את עצמו לפגישה אצל מי שמיד שכר את שירותי העיצוב שלו עבור המותג MOOOI.

 

 מאיינדהובן לניו יורק, סדרת 'אם יש עשן', 2004

מאיינדהובן לניו יורק, סדרת 'אם יש עשן', 2004 (צילום שי בן אפרים)

 

 

"כשהוזמנתי להציג בגלריה בניו יורק, חשבתי איך אוכל להוסיף עוד פרק לסיפור של הקולקציה השרופה" מסביר באאס תוך כדי סיור בתערוכה "לפתע, עלה לי רעיון לקחת כמה מהרהיטים האיקוניים הגדולים של המאה העשרים, לשרוף גם אותם ולייצר קלאסיקות מסוג חדש. כך, למעשה, התחלתי את הקריירה משריפה כשאני מנסה בעצם לבחון באמצעות מעשה קיצוני איך בני האנוש מתייחסים לשלמות, לסימטריה וליופי".

 

צריך הרבה אומץ כדי להתחיל את הדרך במעשה כל כך קיצוני                 

"ההתחלה הזו פתחה בפניי אפשרויות ודחפה אותי קדימה להמשיך לעבוד. היום, אחרי שש עשרה שנה, אני חושב שכל אחד מהסטודנטים שלמדו איתי נמצא במקום שבו הוא צריך להימצא וכך גם אני. כל זה כנראה היה קורה לי כך או כך. אולי לא מיד, אולי לאט לאט ובצעדים מדודים יותר, אבל בסופו של דבר הייתי מגיע לשם. אני אוהב את מה שאני עושה וזו התוצאה. מבחינתי, זו לא הצלחה עצומה. הייתי יכול להרוויח הרבה יותר אבל אני לוקח אולי חמישה אחוזים מהצ'אנסים שיש לי. כך או כך, אני שמח בחלק שלי ונוח לי אתו מאוד".

 

 מרטן באאס על רקע הסדרה המעושנת

מרטן באאס על רקע הסדרה המעושנת (צילום נעם בן צבי)

 

 

את זה אומר, כאמור, מי שכבר באמצע שנות העשרים לחייו זכה בתהילה שרב עמיתיו למקצוע לא יזכו לה כל ימי חייהם. כשהוא נשאל איך נוצר הקשר עם MOOOI, הוא עונה שהמהלך היה נחמד למדיי. "זה היה נראה לי טבעי והרגשתי מספיק בטוח כדי להתקשר ולהזמין את עצמי לפגישה אליה הגעתי בוואן הקטן שהיה לי בזמנו אליו דחסתי את הרהיטים השרופים. זה לא שהייתי טוב מחבריי לספסל הלימודים. פשוט בחרתי במסלול אחר וכך השביל הוביל אותי מהר מאוד לעבוד עם מותגים ולהציג במוזיאונים ובגלריות. עשיתי מה שיכולתי והלכתי בדרך שחשבתי שטובה לי".

 

היום, כך סיפר תוך כדי ריאיון, הוא גר באוטרכט שבהולנד, מרחק של כשעה נסיעה מהסטודיו שלו באיינדוהבן. "אני מגיע לסטודיו פעמיים בשבוע או לפעמים שלוש" הוא אומר כשאנחנו שואלות אם הוא עושה את הדרך הזו יום יום "וגם זה כשיש לי רעיון או פרויקט שאני רוצה לעבוד עליו".

 

תשובה דומה הוא עונה כשאנחנו מבקשות שיחשוף את מה שהוא מתוכנן להציג בשבוע העיצוב שיתקיים במילאנו באפריל הקרוב. בלי למצמץ, הוא אומר שיש לו יחסי אהבה-שנאה עם האירוע הנחשב כגדול בסצנת העיצוב ושהוא ממש לא יודע וגם ככל שעובר הזמן, לטענתו, פוחתים הסיכויים שיגיע לשם. "התצוגה במילאנו היא יותר הובי בשבילי" הוא אומר בנון שלנטיות "אבל זה הובי יקר מאוד שדורש עבודה אינטנסיבית מאוד כך שאני צריך להרגיש את החופש ואת השקט הנפשי כדי להתכונן אליו. כרגע אני הרבה יותר מדי עסוק בדברים אחרים".

 

כשהוא נשאל על הקולקציה הבאה עליה הוא עובד כרגע, עם ובלי קשר למילאנו, הוא טוען שהוא לא יכול להסביר אותה במילים. "היא קשורה באופנים מסוימים לסדרה 'אבקש את תשומת לבכם' שעדיין מעסיקה אותי ונחשבת בעיני לרלוונטית מאוד" אומר באאס "הקולקציה החדשה מורכבת מקומבינציה של וידאו, סאונד, תיאטרליות וטכניקות וחומרים שטרם בחרתי".

 

 סדרת 'אבקש את תשומת לבכם', 2017

דגש על יייחודיות, סדרת 'אבקש את תשומת לבכם', 2017 (צילום שי בן אפרים)

 

 

הקולקציה שהזכיר באאס הוצגה במילאנו בשנת 2017  ומוצגת גם בתערוכה בחולון. במילאנו, השכיל באאס לנצל את הבמה הבינלאומית כדי להדגיש את חשיבותו של פיתוח ועיצוב קול ייחודי בעל חותם אישי. כך, העמיד קבוצה גדולה של רמקולים ומגאפונים מהם נשמע ערב רב של קולות, דעות, דברי פרסומת, שירה, עובדות ודברי בדיה. "הרמקולים סמלו את התגובה שלי לחיים באותו זמן נתון, מה אני רואה בחברה ואיך זה השתקף בתצוגה שלי במילאנו. אוסף הרמקולים מדבר על הרצון להישמע ועל המסחור של הקולות שמבקשים לקבל תשומת לב".

 

 'אבקש את תשומת לבכם'

הרצון להשמע (צילום נעם בן צבי)

 

 

שלוש שנים קודם לכן, בשנת 2014, הציג באאס במילאנו את 'באאס להגיע עיר', תצוגה קיצ'ית ודקדנטית שגם הביעה ביקורת והפעם על הפיכתו של היריד הגדול והחשוב בעולם מיריד מקצועי לכזה העוסק בכמות הלייקים שמקבלים הפרויקטים המוצגים בו ברשתות החברתיות. את הביקורת הביע באמצעות הופעת יחיד שעושה שימוש באלמנטים מתוך עולם הקרקס כשהוא עצמו משחק את מנהל הזירה ומזמין את הציבור להתקרב באמצעות כריזה במגפון. המיצג, שהוצג ברוח 'מכוער הוא יפה' ומוצג כעת גם במוזיאון בחולון, לעג לרעיונות הרווחים בנוגע ליצירתיות והתריס כנגד מוסכמות עיצוביות ושיפוט אסתטי המבוסס על קריטריונים שנקבעו מראש. בין אם הקהל הבין את הביקורת או לא, המיצג זיכה את באאס בפרס התערוכה הטובה ביותר לאותה שנה.

 

 קרקס

נגד מוסכמות, 'באאס הגיע לעי', 2014 (צילום נעם בן צבי)

 

 

 

 

 

 

מרעיון לפתרון

 

אתה מרגיש קצת כמו עוף מוזר בסצנת העיצוב?

"כשאתה מנסה לחפש דברים אחרים אתה עושה את עצמך כזה. אני בהגדרה ובמודע לא עושה מה שאחרים ובטח שלא עושה את מה שמצופה ממני לעשות. אני תמיד מחפש איך להפתיע את עצמי ואת האחרים. לכן, מה שאני עושה לא מוגדר כעיצוב, כאמנות, כמיצג, מיצב או תיאטרון – זו תמיד אי וודאות שגורמת לי לא לדעת בדיוק באיזה מקצוע אני עוסק בעצם ואיפה הכי נכון לי להציג את הדברים".

 

כשבאאס נשאל מדוע הוא ידוע ככזה שאוהב לקחת סיכונים, הוא מסביר שהוא פשוט אוהב לחקור את הדברים שהוא עושה. "המוטיבציה שלי לעשות את הדברים נובעת מזה שאני לעולם לא יודע מה באמת יצא מהם בסוף התהליך. זו הרגשה מאוד מרגשת ומסקרנת. זה יכול לצאת ממש לא טוב אבל זה החלק הכי מספק וזו הדרך היחידה בשבילי לעשות את הדברים. למעשה, זה הכוח הפנימי שמושך אותי".

 

אתה עסוק כל הזמן במציאת דרכי עבודה, טכניקות וחומרים חדשים. איך זה משפיע על אפן העיצוב שלך?

"טכנית, זה להמציא מחדש את הגלגל. כי גם אם הטכניקה נראית קלה, זה למעשה קשה מאוד גם להגיע למה שאני רוצה וגם שבו בזמן אנשים יחשבו שזה קל. אני לא מומחה לשום טכניקה אבל העובדה שאני רואה קצת מכל דבר מאפשרת לי לחבר בין דברים. לרב, יש גם שילוב של חומרים רבים במוצר אחד שזה גם קשה. אני תמיד מתחיל ברעיון ואז מחפש את הדרך לממש אותו ולהביא אותו לידי הגשמה. אני עושה הכל לבד כך שעבור כל קולקציה חדשה, אני מקיף את עצמי בצוות של מומחים שיבהיר לי מה המגבלות ויוביל אותי אל הפתרון. כל פעם כזו מאלצת אותי למצוא את הטכניקה והחומר ולשחק את משחק השח-מט הזה שוב ושוב. אבל אני חייב לציין שאני ממש אוהב את זה".

 

 מדו לתלת ממד, סדרת 'כמעט שוויון', 2018

מדו לתלת ממד, סדרת 'כמעט שוויון', 2018 (צילום מאריאלה לאנדרס)

 

 

כשמתבוננים בקולקציות של באאס, נראה שהוא עושה שימוש בצבע לסירוגין אבל לטענו זה לא מכוון כרונולוגית. "בסדרות הראשונות 'עשן' ו'אם יש עשן...' לא היה צבע כלל. הסדרה 'חמר' שבאה אחריהן צבעונית מאוד. הסדרות 'כמעט שוויון', 'אבקש את תשומת לבכם' ו'זמן אמיתי' גם הן נטולות צבע בעוד ש'באאס הגיע לעיר' צבעונית במהות שלה. הצבע בא והולך אבל תמיד מיושם הגיונית בהתאם לקונספט עליו אני עובד בכל זמן נתון".

 

 עוסק בזמן, סדרת 'זמן אמיתי', 2009

עוסק בזמן, סדרת 'זמן אמיתי', 2009 (צילום שי בן אפרים )

 

 

הזמן הוא מרכיב מרכזי בעבודותיו של באאס וכך אחת הסדרות הבולטות בתערוכה היא 'זמן אמיתי' בה הוא מעניק לזמן ביטוי חזותי ייחודי באמצעות סדרת שעונים. כל שעון אורלוגין שכזה מכיל עבודת וידאו באורך שתים עשרה שעות שבמהלכן מייצגים שחקנים את השעה בדרכים שונות שבהן ציור מחוגים או הזזת מחוגי השעון קדימה באמצעות ידיהם. הסרטים, יש לציין, צולמו במשך שתים עשרה שעות רצופות. חלק מסרטי הווידאו הוטמעו בשעונים כך שנראה כאילו שחקנים באמת כלואים בתוכם וכך נדמה שהם נדונו לבצע שוב ושוב את אותה המשימה המסמלת את עריצות הזמן בעידן העכשווי ואת שליטתו בחיי כולנו. "באחת הפעמים שהצגתי את הסדרה, שחקן אמיתי באמת היה כלוא בתוך השעון והציג עבודה סיזיפית של הזזת הזמן בזמן אמת" אומר באאס בחיוך "מאוחר יותר קבלתי תלונות על כך שאני לא בסדר משום שאני מנצל את הבמה שלי כדי לענות אנשים".

 

 כלוא בתוך שעון

כלוא בתוך שעון (צילום באדיבות גלריית סדנת הנגרים)

 

 

אתה מתעסק לא מעט בנושא הזמן. מה מעניין אותך יותר הרעיון של הזמן או של השעון?

"זה שיקוף של מה שאני רוצה להציג שזה האפן שבו הזמן עובר כשלמעשה, מה שלא יהיה, הוא תמיד עובר באותו זמן, מה שמאוד רציונאלי. אבל אף אחד בעצם לא יודע מהי דקת זמן. היא שונה בהתאם למה ולמי שאתה. זו חוויה מאוד אנושית. השעונים מסדרת 'זמן אמיתי' המוצגים בתערוכה, יותר מספרים סיפור מאשר מייצגים פריט פונקציונאלי. בעצם, הפונקציונאליות שלהם היא ערך מוסף ליצירה שכן העובדה שהם באמת עובדים הופכת את היצירה האמנותית למעניינת הרבה יותר".

 

ואפרופו זמן, מה התכניות שלך להמשך? מה החלום?

"מה שאני רוצה לעשות הולך יד ביד עם מה שאני כבר עושה כך שאין לי תכנית אסטרטגית לטווח ארוך. אני תמיד חושב מה נכון לעשות כאן ועכשיו כך שבעצם אני תמיד עובד על החלום שלי". וכך, למרות שלא נראה שבאאס זקוק למנוחה, נשאלת השאלה איך הוא נרגע. "אני לא עושה עבודה חדשה לעיתים קרובות כך שבעצם אני רגוע רב הזמן. אני לא מרגיש חייב לעשות משהו כל הזמן ובעצם לא עושה את הדבר הבא עד שהוא הבא בא בטבעיות".

 

 לא זקוק למנוחה, מסדרת 'עשן' 2004

לא זקוק למנוחה, מסדרת 'עשן' 2004 (צילום מרטן דה ליאו)

 

 

התערוכה 'מחבואים - מרטן באאס' הגיעה למוזיאון העיצוב חולון ממוזיאון חרונינגר בהולנד ואוצריה הם: מרק וילסון, סו-אן ואן דר זייפ והיא תמשך עד 27/4.