BETA

04.12.2018

14:28

 Anna Atkins and Anne Dixon, Peacock
Anna Atkins and Anne Dixon, Peacock ,
Private collection, courtesy of Hans P. Kraus Jr.

ניו יורק 1.3: הגברת הראשונה של עולם הצילום מציגה בכחול

לציון 175 שנה להדפסת ספר הצילום הראשון, הספריה העירונית של ניו יורק מציגה בוטניקה פמיניסטית וחוגגת את עבודתה של אנה אטקינס, מהצלמות החשובות של ראשית ימי הצילום

1.3 "ג'ונגל של בטון בו חלומות נוצרים, אין דבר שלא תוכלי לעשות שם, הרחובות האלו יגרמו לך להרגיש כמו חדשה" כתבה אלישיה קיז וצדקה. נסענו בעקבותיה לניו יורק כדי להרגיש את הבריזה, לחלום חלומות חדשים ולהביא לכם את חמשת התערוכות הכי שוות בעיר. את הכתבה השלישית בסדרה כתב עמר בן צבי, צלם ואמן שהתלווה אלינו לביקור בספריה העירונית של ניו יורק.

 


 

כסטודנט לצילום, שיעורי ההיסטוריה תמיד ריתקו אותי. עבורי, כל הזדמנות לראות באופן פיזי את ההדפסות, אותן הכרתי דרך מסך המחשב או ההקרנה בכיתה, היא חוויה מרגשת, משמחת, ולפעמים קצת מבלבלת, כמו לפגוש בן משפחה רחוק בפעם הראשונה. בימים אלה, ניתנת הזדמנות נדירה לחוות מפגש שכזה עם ההדפסים הכחולים והמוכרים של אנה אטקינס. התערוכה Blue Prints: The Pioneering Photographs of Anna Atkins מוקדשת ליצירתה של אטקינס, ומציינת 175 שנה לעבודתה החלוצית בטכניקת הציינוטאייפ ולהוצאת ספרה Photographs of British Algae: Cyanotype Impressions, 1844-1845.

 

 Anna Atkins, Alaria esculenta

Anna Atkins, Alaria esculenta ( Spencer Collection, the New York public library)

 

 

אטקינס (1871-1799(, בת התקופה הוויקטוריאנית, היא אחת הצלמות החשובות בראשית ימי הצילום ואף זכתה באופן נדיר להכרה על עבודתה עוד בימי חייה. החינוך המדעי שספגה מאביה נחשב חריג עבור נשים בתקופתה. האב, שהיה כימאי חובב, נעזר בה בעבודות המעבדה ובקטלוג ממצאים למחקריו. אטקינס הייתה גם זו שהכינה את האיורים לספר שתרגם לאנגלית. חינוך וחשיפה אלו הובילו אותה להתעניין בביולוגיה ובבוטניקה, והיא אף הפכה לחברה באגודה הבוטנית של לונדון, שהיה אחד הגופים הבודדים שהכניסו לשורותיהם נשים באותם ימים. אטקינס נחשפה לעולם הצילום ממש בראשית דרכו ויחד עם אביה, רכשו מצלמה כבר בשנת 1841. את טכניקות הצילום וההדפס למדה משניים מ'האבות המייסדים' של הטכנולוגיה הצעירה – ויליאם הנרי פוקס טלבוט (William Henry Fox Talbot) וסר ג׳ון הרשל (Sir John Herschel) שהיו בקשרים עם אביה ובעלה.

 

Portrait of Anna Atkins, ca. 1862

Portrait of Anna Atkins, ca. 1862 (Unknown photographer, From the Nurstead Court Archives.)

 

 

טכניקת הציינוטאייפ (Cyanotype) המאפיינת את אטקינס ומוצגת בתערוכה, הומצאה על ידי סר ג׳ון הרשל בשנת 1843. זוהי טכניקת צילום היוצרת הדפסים בצבע כחול פרוסי עמוק. התערובת הכימית שיצר הרשל נוצרה מחומרים שהיו זולים וזמינים יחסית, מה שהוביל לשימוש נרחב בטכניקה. מראשית המאה ה-20 שימשה הטכניקה בעיקר ליצירת העתקים של שרטוטים אדריכליים ותוכניות הנדסיות, ומכאן מקור הביטוי 'Blueprints'. בשנים האחרונות' צוברת הטכניקה פופולריות מחודשת ובעולם האמנות קשה להתחמק או להתעלם מנוכחותה.

 

תיבות התצוגה בתערוכה כוללות עבודות נוספות של אטקינס, עבודות של צלמים נוספים בני תקופתה שהשתמשו אף הם בציינוטאיפים ודוגמאות לאילוסטרציות וספרים שהושפעו מעבודתה. כמו כן, בתצוגה ניתן להתרשם גם מסקירה היסטורית של חייה ועבודתה של אטקינס והאנשים שעמם עבדה. ספרה בן שלושת הכרכים של אטקינס, המוצג גם הוא בתערוכה, הוא אינדקס המכיל פוטוגרמות (הדפסי מגע) של מיני אצות מהאי הבריטי, הוא הראשון בעולם שכל האיורים בו הם צילומים והוא השימוש המדעי הראשון בטכניקת צילום. בתערוכה יש מספר מהדורות וחלקי מהדורות מהספר שיצא, ככל הנראה, בשבעה עשר עותקים בלבד.

 

חלל התערוכה

חלל התערוכה (באדיבות הספריה העירונית של ניו יורק )

 

 

התערוכה, המוצגת בקומת הכניסה ומלווה גם בקטלוג מצוין, היא פרי מחקר בן עשר שנים. גם מי שאינו מגיע מעולם האמנות, יוכל לאהוב ולהעריך את העבודה היפהפייה של אטקינס. כמו בתערוכות אחרות בספרייה העירונית של ניו יורק, המידע על ההיסטוריה, תהליכי העבודה וההשלכות של עבודתה של אטקינס ובני דורה מובאים בצורה מלאה ונהירה, כך שאין צורך בהכנה מוקדמת. עבור מי שמגיע מעולם הצילום, התערוכה היא לא פחות ממרגשת. זו התצוגה המקיפה ביותר של עבודתה של אטקינס, בטח בשנים האחרונות, וזהו משהו שלא כדאי להחמיץ.

 

במקביל לתערוכה על אטקינס, מוצגת תערוכה קבוצתית של אמנים בני זמננו, שעבודותיהם נוצרו או נאצרו כמחווה לעבודתה של אטקינס. התערוכה, Anna Atkins Refracted: Contemporary Works, מוצגת על קירות מסדרון הקומה השלישית של הספרייה וכוללת עבודות המגיבות באופן ישיר לעבודתה של אטקינס, עושות שימוש בפוטוגרמות או בטכניקה צילומית ליצירת אינדקס. נראה שבשנים האחרונות לא ניתן היה לחמוק מעבודות צילום שעניינן הוא פנים-מדיומלי, כאלו הבוחנות את גבולות מדיום הצילום, מה מגדיר אותו, וכיצד ניתן ליצור אותו. כל מדיום אמנותי מכיל עבודות ודיונים כאלה, זהו כנראה תהליך טבעי ובמידה מסוימת אף נחוץ להתפתחות. אולם, לרוב, המוצגים הם דידקטיים, אנליטיים ושכלתניים. ממש כמו הציינוטאיפים המוצגים בשנים האחרונות, ההתרגשות מהתהליך עצמו לא מאפשרת העלאת שאלות או כל אמירה אחרת.

 

עבודתה של אליסון רוסיטר

עבודתה של אליסון רוסיטר (צילום באדיבות הספריה העירונית של ניו יורק )

 

 

אכן, רוב העבודות בתערוכת המחווה מאכזבות מסיבה זו ממש. הרבה מהן מתאמצות להמציא חיבור בין העבודה של אטקינס לימינו, אך אינן מרחיבות את השימוש בטכניקת הציינוטאייפ או הפוטוגרמות (טכניקת צילום ללא מצלמה). כך לדוגמה, Penelope Umbrico מציגה הצבת קיר של פוטוגרמות ממסכי מחשב ישנים, או Meghann Riepenh שיצרה פוטוגרמות, ממש כמו אטקינס, אך השאירה את האצה על ההדפסה. עם זאת, יש כמה עבודות טובות שמביאות את החלקים הרלוונטיים בעבודתה של אטקינס לשנת 2018, עבודות שמתמקדות במהות העשייה של אטקינס ולאו דווקא בטכניקה שלה. האמנים הללו, שבחלקם נשארים בעולם המדיומלי, יוצאים מגבולות המדיום לבחינה של זמן, מרחב והאדם שבתוכם, מספרים סיפור או ממציאים אחד חדש. ארבע העבודות המעניינות ביותר הן של קתרין האברד (Katherine Hubbard, אליסון רוסיטר (Alison Rossiter), אולף סאופה (Ulf Saupe) ואוון קיד (Owen Kydd).

           

עבודתה של האברד, Bend the rays more sharply, היא סדרת הדפסי כסף. האברד הטביעה נגטיבים (פורמט גדול) במיכל מים ואז הקפיאה אותם. בחשיפה מבוקרת לאור, הפך הקרח לתחליף לעדשה, תוך שהוא שובר את הקרניים ויוצר פוטוגרמות יפהפיות. את הפוטוגרמות היא יצרה כחלק מתערוכה שהציגה בגלריית The Kitchen בניו יורק. בניין הגלריה שימש במקור כמחסן קרח והשימוש שלו היום הוא גם כתאטרון (black box theatre). כך, האברד דוחסת את החלל והזמן שעברו לתוך הנגטיבים שלה.

 

 Bend the rays more sharply

Bend the rays more sharply (Katherine Hubbard )

 

 

לעומתה, משתמשת רוסיטר בעבודתה  Compendium 1909-1912בניירות צילום כימיים פגי תוקף. רויסטר, שהוכרזה לאחרונה כזוכת פרס שפילמן לצילום לשנת 2018, אוספת דגימות של ניירות פגי תוקף של יצרנים שונים ובגדלים משתנים, ממש כשם שאספה אטקינס. את ניירות ההדפסה היא לא חושפת לאור, אלא מכניסה ישירות לחדר החושך. שיני הזמן, תנאי האחסון בהם הוחזקו הניירות וסוגם קובעים את הצבע, הטקסטורה ורמת הכהות של הניירות. רוסיטר מציגה סדרות קטנות ממוסגרות, מינימליסטיות, שמספרות סיפור של זמן, מקום, כימיקלים וחלקים במדיום הצילום שהולכים ומתפוגגים. ממש כמו  בציורים של פיט מונדריאן (Piet Mondrian), יש בסידור של הגרידים משהו דתי, שאוסף וקוטע חלקים מאין סוף שאנו רואים רק חלק ממנו.

 

אליסון רוסיטר

אליסון רוסיטר (הצילום באדיבות הספריה העירונית ניו יורק )

 

 

 

 

 

 

סאופה משחזר את מהלך עבודתה של אטקינס, אך מחליף את האצות בשקיות פלסטיק. בכך, מתייחס סאופה לסוגיית יחסי אדם-סביבה וה-Anthropocene (עידן בני האדם), העולים באמנות באופן הולך וגובר. אולף מתייחס באופן ישיר לבעיית זיהום הפלסטיק במקורות המים והאוקינוסים.

 

לבסוף, העבודה שהיא ככל הנראה העדכנית ביותר בתערוכה היא Study of Foliage: Schefflera של קיד. מדובר בהדמיה תלת ממדית, שקיד מכנה כ-Durational Photography, המוצגת על מסך. העבודה מציגה את מרחב החקירה העכשווי והוירטואלי, תוך שהיא משאירה את אבני הבניין גלויות (מבנה הפוליגונים של האובייקטים). המסך עליו מוצגת העבודה הוא כמובן חלק מה-DNA שלה. קיד מציג את מרחב החקירה החדש, לא האוקינוס או השדות, כי אם המרחב הדיגיטלי שאנו יוצרים בעצמנו. יש בעבודה של קיד גם הצעה לעתיד לבוא, כשהאלגוריתמים והאינטליגנציה המלאכותית ייצרו את המציאות החדשה בשבילנו.

 

נעילה: 17/2

 

 


 

סקירת התערוכה נכתבה על ידי עמר בן צבי, צלם ואמן, בעלMFA  מאוניברסיטת ניו יורק ו-BFA בצילום מהמרכז האקדמי ויצו חיפה. כיום חי ויוצר בניו יורק.

 

בפרק הבא בסדרת ניו יורק: האיש בעל אלף הדרכים למשוך את תשומת ליבכם

 

 Res Navalis

Res Navalis (Ulf Saupe)

 

 

התערוכה עד: