BETA

02.12.2018

13:04

 Wadsworth A. Jarrell. Revolutionary (Angela Davis), 1971
Wadsworth A. Jarrell. Revolutionary (Angela Davis), 1971,
צילום מוזיאון ברוקלין

ניו יורק 1.1: מברוקלין עד המומה – ניו יורק מציגה אמנות שחורה

לעיתים אנחנו מנסים למצוא מכנה משותף בין תערוכות שונות ולפעמים המכנה המשותף מוצא אותנו. לא יכולנו להתעלם מהחוט שנמתח בין שתי אלו

1.1 "ג'ונגל של בטון בו חלומות נוצרים, אין דבר שלא תוכלי לעשות שם, הרחובות האלו יגרמו לך להרגיש כמו חדשה" כתבה אלישיה קיז וצדקה. נסענו בעקבותיה לניו יורק כדי להרגיש את הבריזה, לחלום חלומות חדשים ולהביא לכם את חמשת התערוכות הכי שוות בעיר. סדרת ניו יורק מתחילה עכשיו.

 


 

בהסתובבות בעיר, בגלריות הקטנות ובמוזיאונים הגדולים, היה קשה לפספס את הבמה הרחבה שניתנה לאמנות האפרו-אמריקנית. בין אם זה נעשה בכוונת תחילה או ללא כל קשר למוצא, זה מרגיש שעולם האמנות הניו יורקי בהחלט מקדם כאן איזו מטרה.

 

שתי התערוכות שתפסו את עיננו היו אמנם שונות האחת מהשנייה אך בעלות בסיס זהה במהות שלהן. הראשונה, Charles White: A Retrospective, תערוכת יחיד המוצגת בימים אלו במוזיאון לאמנות מודרנית במנהטן. כמאה עבודות של האמן האקטיביסט צ'ארלס וויט (1918-1979) מוצגת שם ומציירות את ההשפעה שהיתה לו על העולם האפרו-אמריקני. התערוכה השנייה, היא תערוכה קבוצתית המוצגת במוזיאון ברוקלין ונקראת Soul of a Nation, 'נשמה של אומה' בתרגום חופשי לעברית והיא מדברת על אמנות בעידן של 'כוח שחור' ומאירה קשת רחבה של אמנים אפרו-אמריקנים שפעלו בין השנים 1963-1983.

 

 Harvesttalk, מתוך התערוכה של צ'ארלס וואיט

Harvesttalk, מתוך התערוכה של צ'ארלס וויט (מוזיאון MOMA)

 

 

"אמן חייב לשאת על עצמו אחריות ייחודית. הוא חייב לעמוד מאחורי התוכן של עבודתו. וכדאי שהעבודה הזו תשקף דאגה עמוקה ומתמשכת לאנושות" נכתב על הקיר בכניסה לתערוכה של וויט, שאמר את המילים האלו בשנת 1978, לאחר ארבעים שנות יצירה וכשנה לפני שנפטר. זוהי התערוכה הראשונה מזה שלושים שנה המוצגת במוזיאון נחשב ומוקדשת כולה לוויט, מציגה את הקריירה הארוכה שלו משנות השלושים ועד למותו בשנת 1979 עם למעלה ממאה עבודות הכוללות ציורים, ספרים מאוירים, הדפסים, צילומים, כיסויי תקליטים וחומרים שנשלפו מארכיונים כאלו ואחרים.

 

 חלל התערוכה צ'ארלס וואיט: רטרוספקטיבה

חלל התערוכה צ'ארלס וויט: רטרוספקטיבה (צילום נעם בן צבי)

 

 

המחויבות של וויט כלפי המאבק של השחורים בארצות הברית בשנים בהן פעל יוצאת מהקירות עליהם תלויות העבודות ומייצרת תמונה אפרו-אמריקנית עוצמתית. הוא האמין כי לאמנות יש תפקיד גדול ב'לשנות את העולם' ודאג לדבר את אמונותיו לכל אורך הדרך. "אמנות חייבת להיות חלק בלתי נפרד מהמאבק. היא יכולה בפשטות לשקף את מה שקורה. היא צריכה להתאים את עצמה לצרכי האנושות. היא צריכה לאזן את עצמה לצד כוחות השחרור והחופש" אמר וויט.

 

 Our Land, מתוך התערוכה של צ'ארלס וואיט

Our Land, מתוך התערוכה של צ'ארלס וויט (מוזיאון MOMA)

 

 

העבודות שלו דיברו תמיד בעד ההצהרות הפוליטיות שהוביל נגד אפליה של שחורים, של נשים ושל סקטורים נוספים בחברה והוא דאג שהן יהיו נגישות לקהל הכי רחב שאפשר, מה שהוביל אותו לתרום רבות מעבודותיו. לצד הציורים והאיורים, תמיד ליוותה את וויט המוזיקה השחורה והיתה לחלק בלתי נפרד מחייו ומהמאבק. היא היתה אמנות בפני עצמה, הניעה חלק מעבודותיו, הביאה אותו לשתף פעולה עם זמרים ויוצרים בתחום ועזרה לצייר במילים את התרבות, האחדות והקשיים.

 

 מתוך עבודותיו של וואיט

מתוך עבודותיו של וויט (צילום נעם בן צבי)

 

 

החללים המציגים את התערוכה הומי אדם וקשה לגשת לכל תמונה ולראות אותה בשלמותה אבל המשמעות מורגשת. היא מורגשת בציורים עצמם, במוזיקה שמתנגנת, בטקסטים ובמכלול של כל הדבר הזה. 'צ'ארלס וויט: רטרוספקטיבה' לא רק מאירה את הדגשים עליהם בחר להתעכב האמן, החשיבות של השחורים בהיסטוריה החברתית והתרבותית של ארצות הברית, אלא גם נותנת דוגמה לאיך אמנות יכולה להשפיע על חברה שלמה.

 

בצד השני של הנהר, בחרו במוזיאון ברוקלין 'להדליק את האור' על תקופה ולא על אדם. התערוכה 'נשמה של אומה' מלווה את אחת התקופות המהפכניות מבחינה פוליטית, חברתית וגם אסתטית בהיסטוריה האמריקאית. הסיפור הוא של קהילה שלמה שפעלה בצורות שונות ומגוונות בעולם האמנות. ציורים פיגורטיביים לצד ציורים אבסטרקטיים, הדפסים, צילומים, פסלים, כולם נפרסו בין חללי המוזיאון על פני שתי קומות כדי לייצר למבקרים את התחושה שהם נכנסו לתוך תקופה.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

Barkley Hendricks // Blood #brooklyn #museum #exhibition #blackart #legitart #red #paint #legit10 #art

A post shared by LEGIT (@legit.10tv) on

 

מעל למאה וחמישים עבודות מציגות את חוסר הצדק החברתי מולו עמדו האפרו-אמריקנים השחורים לאורך ההיסטוריה של ארצות הברית. ראינו שם דגל מדמם ואלימות גזענית, לצד הצגת דמויות שחורות בעלות כוח. כל אלו נערכו בקפידה כדי לספר על הדרך שעברו ועל הבחירות השונות לאורך ההיסטוריה ליצור כיחידים או כקולקטיב או כקהילה שלמה. האסתטיקה של העבודות כולן והרוח שהן נושאות איתן מורגשת בהסתובבות בחלל וקשה שלא לשים לב לצבעים העזים לצד העבודות שנותרו בשחור ולבן. נראה כי לבחירות הצבעוניות יש משמעות רבה והן מספרות הרבה על הדרך והתרבות.

 

Texas Louise

Texas Louise (Frank Bowling)

 

 

ההתרשמות היא אחרת כשמבקרים בתערוכת יחיד בה מקבלים הצצה לנשמתו של אמן, לתחושותיו ולאמונותיו לבין ביקור בתערוכה קבוצתית בכלל ושל למעלה משישים אמנים בפרט. לעיתים תכופות ההקשרים רופפים, לא קיימים או נמצאים אי שם באופק וקשה מאוד לראותם. בתערוכת 'נשמה של אומה', האוצרות מוקפדת וההקשרים ברורים. מדובר פה על תנועה שלמה של אנשים שגורלם נקבע על פי צבע עורם וזה לא הופך אותם לפחות אמנים ופחות יוצרים שרוצים לצעוק את כאבם.

 

 חלל התערוכה 'נשמה של אומה'

חלל התערוכה 'נשמה של אומה' (צילום נעם בן צבי)

 

 

 

 

 

 

 

 

בפרק הבא בסדרת ניו יורק: עתיד הקראפט עומד על המאזניים במוזיאון MAD

 

Pittsburgh Memory

Pittsburgh Memory (Romare Bearden)

 

 

Circular Breathing

Circular Breathing (SOAN Hart-Leroy Bibbs)