BETA

28.06.2018

13:59

 מלון שחרות
מלון שחרות
,טוטם הדמיות

בטוחות ביכולות: אדריכליות דניאלה ומיה פלסנר מוכנות לכל אתגר

"עם השנים, אדריכלים גברים מבינים שהמקצוע לא מאפשר להם לשמש כמפרנסים מרכזיים במשפחה והם פונים לאפיקים אחרים לטובת כניסתן של יותר ויותר נשים לתחום" הן אומרות

המסלול של אדריכליות דניאלה ומיה פלסנר היה די צפוי. זה לא פלא בהתייחס לכך שאבי המשפחה, אדריכל אולריק פלסנר, נמנה מבין הדמויות המרתקות בנוף האדריכלות המקומית. פלסנר האב, ממוצא דני במקור, שימש כאדריכל במשך שש עשרה שנים בסרי לנקה הרחוקה ולאחר מכן פעל חמש שנים בלונדון. בתחילת שנות השבעים הגיע עם משפחתו הצעירה לישראל, קבע את מושבו בירושלים ואף מונה על ידי ראש העירייה, טדי קולק, למהנדס העיר ועסק, בין היתר, בתכנון גן פלומפילד, גן הפעמון ואולם מלכה. במקביל, הקים את משרד 'פלסנר אדריכלים' והמשיך לעבוד על פרויקטים בארץ ובחו"ל. 


היום, ממוקם המשרד בתל אביב ומובל בשותפות ובניהול בנותיו של אולריק, אדריכליות דניאלה ומיה פלסנר. במשרד עובדים כעשרה אנשי צוות על לא מעט פרויקטים במקביל הקשורים בתכנון ערים ופארקים, תכנון אדריכלי למבני ציבור, מבני חינוך, מלונות ומגורי יוקרה. בין המבנים עליהם חתום המשרד ניתן למנות את מרכז דניאל עמיחי ללימודי ימאות וחתירה, מרכז אדמונד דה רוטשילד, בית הספר הבינלאומי האמריקאי (בשיתוף אדריכל חיים דותן), פרויקט שימור בית המדפיס הממשלתי, פרויקט שימור בית הפגודה, אדריכלות נוף גן האומאי, בתי יוקרה ועוד רבים נוספים. 

 

אדריכליות דניאלה ומיה פלסנר

אדריכליות דניאלה ומיה פלסנר (צילום מיקאלה בורסטו)

 

מירושלים לתל אביב


כשנתיים אחרי שהגיעה לארץ, באמצע שנות השבעים, עברה משפחת פלסנר למושב עמינדב שבהרי ירושלים. הבית הזה סימל, ללא ספק, עוד נדבך בדרך לעיסוקן במקצוע. "זה היה הבית הראשון שאבינו תכנן בארץ ושבו גרנו בילדותנו" אומרות אדריכליות דניאלה ומיה פלסנר "עד היום, הוא מייצג עבורנו את אבני היסוד המשקפות את מהותם של בית ומשפחה. בדיעבד, אנחנו רואות גם שללא ספק כבר בבית ההוא היה משהו חזק מאוד בהבנה שלנו את חשיבותה של אדריכלות ואיך מתכננים אותה נכון. כל זה מקבל ביטוי בעבודות שלנו מראשית דרכנו ועד היום". 


"בית ילדותנו היה חדשני במובן של לתכנן מבנה מקומי המתייחס לסביבה ולאקלים מצד אחד ומאידך לייצר קו בניין נקי בהשראת המסורת הדנית הפונקציונלית כיאה למוצאו של אבינו. הבית ליווה גם את הטיפוגרפיה ההררית המקומית כשהוא בנוי באבן מקומית עם חלון מסך הפונה אל נוף הרי הסטף ויהודה. דגש גדול ומיוחד הושם על הטבע והצמחייה שמסביב כשלכל חלל בו היה פטיו חיצוני שליווה אותו החוצה". 

 

 מבפנים החוצה, בית בשרון

מבפנים החוצה, בית בשרון (צילום אביעד בר נס)

 

בנוסף לבית המשפחה מעורר ההשראה, אדריכלות, כאמור, הייתה חלק בלתי נפרד מילדותן של דניאלה ומיה. "בחופשים, נסענו תמיד לטיולים כדי לבקר בעוד ועוד ארמונות וטירות" הן אומרות "בשנות השמונים, כשאבינו עבד שוב בסרי לנקה, נסענו לשם בקיץ וליווינו אותו בפרויקט בינוי ערים שעשה. בנסיעות האלה, בילינו המון באתרי בנייה וביקרנו בפרויקטים בשלביהם השונים. אותו דבר קרה גם בארץ כשבנו את הפרויקטים השונים בירושלים. זה היה חלק לגמרי טבעי מהחיים שלנו".

 

לשתיים אמנם היו לבטים שונים לגבי לימודי אדריכלות אבל בסופו של דבר שתיהן בוגרות בצלאל בהצטיינות, דניאלה בשנת 1994 ומיה בשנת 1997. אל המשרד הצטרפו בטבעיות מיד בתום לימודיהן. "בשנים ההן, אולריק נפרד משותף ופשוט זרק אותנו למים, העביר אלינו את הפן הניהולי והתייחס אלינו כאל שוות" הן אומרות "בשנת 1999 העברנו את המשרד לתל אביב ואולריק המשיך להגיע מירושלים ולאחר תקופה עבר, יחד עם אימנו, לתל אביב. כך עבדנו יחד עשרים שנה נוספות. הוא אהב לתכנן והמשיך לעבוד, לכתוב, לזרום אתנו, להקשיב ולתת לנו את הכבוד מצד אחד ואת החופש לטעות מצד שני".

 

אדריכליות דניאלה ומיה פלסנר השתלבו בפרויקטים השונים של המשרד באפן מיידי וחלקו ביניהן את ההובלה שלהם, מה שקורה עד היום. "מיד עם הגעתנו למשרד, זכינו בתחרויות ומכרזים והתחלנו לעבוד על פרויקטים כמו מרכז דניאל עמיחי ללימודי ימאות וחתירה שבפארק הירקון, הגן האומאי הארכיאולוגי בעיר דוד ותכנית המתאר של פארק איילון שם הוזמנו לאחרונה שוב לתכנן מבנים שישולבו בו ובית הפגודה שחזרנו לשפץ גם לא מזמן".

 

 מועדון החתירה

מרכז דניאל עמיחי ללימודי ימאות והחתירה (צילום עמית גירון)

 

יותר נשים בתחום


היום ממש לא פשוט לקבל פרויקטים. איך אתן עושות את זה?
"יש יחסית הרבה פרויקטים שהם תוצאה של תחרויות כמו תכנון מלון חאן בשחרות שעליו אנחנו עובדות כרגע ותכנון בית הידידות בירושלים. הרבה פרויקטים מגיעים גם מקליינטים חוזרים כמו למשל קרן רוטשילד שבעבר תכננו עבורה את מרכז אדמונד דה רוטשילד שכלל מבנה משרדים וגלריה בתל אביב ואילו כעת אנחנו מתכננות עבורה מבנה משרדים באזור התעשייה בקיסריה. דוגמה אחרת הן עיריות עבורן אנחנו מתכננות למשל בתי ספר וגני ילדים וכן עבודות שאנחנו עושות למשרד השיכון. 


"מבנה נוסף עליו אנחנו עובדות כעת הוא תכנון קמפוס אלי"ן בית נועם ביער האילנות שבאזור קדימה. הקמפוס, שבנייתו אמורה להתחדש בקרוב, מהווה מרכז לאנשים בוגרים בעלי נכויות פיזיות ונפשיות ומשמש עבורם בית מגורים ומרכז לפעילות וכולל גם מרכיבים ציבוריים, כמו פארק אתגרי ובריכות שחייה, הפתוחים לקהל הרחב כך שתושבי המקום משתלבים באוכלוסייה שאינה נכה". 

 

 

נראה שיש לכן העדפה של פרויקטים ציבוריים על פני בתים פרטיים
"פרויקטים ציבוריים מעניינים יותר בגלל קנה המידה ובגלל שבכל פעם לומדים תחום מסוים ונכנסים לעולמות חדשים. למידת הפרויקטים הללו מתבצעת דרך הפרוגרמה, ביקורים באתרים, בחינת מקומות דומים בארץ ובעולם, קריאת המון חומר, תחקור ודיבור עם המשתמשים שחיים או יחיו שם, מה טוב ומה לא טוב, מה רוצים ומה לא, מה חסר ומה היו חושבים או רוצים שיהיה. תוך כדי כך, ישנו דיאלוג מתמיד עם היזם ואנשי המקצוע.


"באפן כללי, אנחנו יותר אוהבות מבני ציבור על פני מבנים פרטיים למרות שאנחנו בהחלט מתכננות בתי יוקרה בירושלים, קיסריה, בצרה ומקומות נוספים. היתרון בתכנון לבנייה פרטית הוא בכך שזה קורה הרבה יותר מהר ובכך שהתקציב הגבוה מאפשר ירידה לרזולוציות דיוק ואיכות גם בפרטים הקטנים ביותר". 

 

 מרכז אדמונד דה רוטשילד

מרכז אדמונד דה רוטשילד (צילום אסף פינצ'וק)

 

ואיך כל זה משתלב עם נסיקתם של היזמים? 
"יש לנו מזל בכל הפרויקטים בהם אנחנו משולבות. אולי בגלל שאנחנו עוסקות בפרויקטים מאוד ייחודיים שבהם גם היזמים מכירים בחשיבות של איכות התכנון. ללא ספק אנחנו גם מתאימות את עצמנו למגבלות תקציביות ומודעות לעובדה שזה חלק מהעבודה". 


כלומר, מבחינתכן מעמדו של האדריכל לא השתנה?
"יש הבנה שהאדריכל מוביל את התהליך והוא הדמות המרכזית ביצירת התכנון. לפעמים זו הכרה שקורית תוך כדי התהליך אז היזמים או הלקוחות מבינים את המשמעות של איך זה עובד ואיזה תהליך נעשה כדי שכולם יהיו מרוצים ושהמבנה יהיה גם פונקציונאלי וגם אסתטי. מאידך, ולצד ההכרה, יש עניין של הגמול שלא משקף נכונה את כמות העבודה. הבעיה הזו, שהפכה רצינית מאוד בשוק שלנו, היא זו שככל הנראה מייצרת יותר ויותר אדריכליות נשים. עם השנים, אדריכלים גברים מבינים שהמקצוע לא מאפשר להם לשמש כמפרנסים מרכזיים במשפחה והם פונים לאפיקים אחרים לטובת כניסתן של יותר ויותר נשים לתחום".


גם החוזים הפכו הרבה יותר מורכבים
"החוזה שונה מול כל יזם אבל יותר גרוע מהחוזים זה שכר הטרחה שהולך ונשחק עם השנים. אם פעם היה אחוז מסוים נגזר מהפרויקט כשכר מקובל, הרי שעם הזמן הוא הולך ויורד אולי בשל ריבוי אדריכלים ושוק שהפך פרוץ למדיי. במקביל, כמות העבודה של האדריכל בכל פרויקט גדלה בהרבה כיוון שכעת תפקידו, בין היתר, לנקז אצלו כל עניין המערכות הכוללות למשל מיזוג, מנוע מרכזי, הנמכות תקרה, תאורה, חשמל, מים, חימום תת רצפתי ומצלמות. היום, זמן יקר במשרדו של אדריכל מושקע על ידי צוות העובדים בהפיכת המבנה למכונה, בהטמעת והתאמת כל המערכות בתוכו ובמאמץ להראות כמה כל זה כביכול נטול מאמץ ופשוט. ככל שהמערכות משתכללות ונפחי האזורים הטכניים גדלים, נוצרת עוד ועוד עבודה".


בקרוב עוד בוגרי אדריכלות יצאו לשוק העבודה. מה הייתן ממליצות להם?
"לצערנו, ממש קשה לצאת לשוק הפרטי ולכן אנחנו לא מקנאות בהם. יש המון אדריכלים והתחרות ממש קשה. הרבה בוגרים עוברים דרך משרדים וחלקם מצליחים בהמשך לפתוח משרדים משלהם. אין לנו כל כך עצות עבורם איך להשיג פרויקטים. זה שילוב של מזל, קשרים, יכולת, אופי ולא מעט בטחון עצמי".

 

 בית הפגודה

בית הפגודה (צילום עמית גירון)

 

מהם באמת העקרונות האדריכליים שמלווים אתכן לאורך הדרך?
"קנה מידה אנושי. שהבניין ישרת גם את הפונקציה שלשמו הוא נועד מבחינת הפרוגרמה וגם שיתאים לאנשים המשתמשים בו. אנחנו תמיד מתכננות מבפנים החוצה, מהפרט אל הכלל ובאפן שבו הכל עובד נכון בהתייחס למהות הפרויקט הספציפי. אנחנו לא מוותרות עד שאנחנו מוצאות את הפתרונות היעילים והאסתטיים ביותר ועד שהכל עובד כמו שצריך ובכל הרמות. באפן עקרוני, המבנים לא נובעים מרעיון צורני, גיאומטרי או פיסולי אלא מהפונקציה והסביבה שבהם המבנה משתלב וכמובן, ובאותה מידה, מהדיאלוג עם הלקוח.


"נושא הפניית המבנה לסביבה והקשר עם החוץ גם הוא מאוד חשוב לנו. בכל הפרויקטים שלנו, אנחנו עושות גם תכנון נוף לפחות ברמה העקרונית כחלק מתכנון הבניין. בדיוק באותה מידה בה אנחנו מתייחסות לעיצוב פנים. בנוסף, תמיד ישנה כמובן התייחסות גם לאקלים, לאור ולהצללות, לפתיחת חלונות ואוורור מפולש. 


"מאולריק לקחנו את העובדה שכדני שתכנן בדנמרק, בסרי לנקה ובארץ הוא השכיל לשלב בכל מקום עקרונות ותוכניות פונקציונאליות ואסתטיות לצד התאמת המבנה אקלימית וחומרית למקום בו הוא ניצב. לנו זה יותר קל כי אנחנו מתכננות רק בארץ. נגענו אמנם בפרויקטים בחו"ל, כמו מרכז תעסוקה גדול בסרי לנקה ופרויקט פיילוט למגורים בהודו אבל אנחנו לא מחפשות לעבוד על פרויקטים נוספים מעבר לים, אולי רק ברמת התכנון הראשוני. אנחנו קשורות לכאן ומעדיפות שלא למצוא את עצמינו בנסיעות". 

 

 בית הספר

בית הספר הבינלאומי האמריקאי בשיתוף אדריכל חיים דותן (צילום עמית גירון)

 
הגישה שלכן מנוגדת לאיקונים שאדריכלים אוהבים להעמיד בכל פינה פנויה  
"אנחנו עושות ההיפך מאדריכלות איקונית, מונומנטלית וסופר סטארית. זה לא שהמבנים שאנחנו מתכננות לא מרשימים ואסתטיים, אבל אנחנו משתדלות שלא לפעול מתוך אגו ולא לייצר מונומנטים שיכפו את עצמם על הסביבה. העיקרון הזה עובד באותה מידה על בית מלון, בית ספר ובית מגורים".


לגבי איקונים של אדריכלים בעלי שם הנשתלים פה ושם במקומותינו, טוענות דניאלה ומיה פלסנר שעקרונית זה אמנם יכול לתת משב רוח רענן במקומות מסוימים אבל שלא נכון להפוך את ההזמנות הללו למשהו קבוע. "גשר המיתרים של האדריכל סנטיאגו קלטראווה, הנטוע בכניסה המערבית לירושלים, נראה מאולץ ולא מתחבר בשום צורה ואפן לאזור, כך שגם אם מביאים אדריכל כוכב הוא לא חייב כהגדרה לעשות משהו שלא משתלב בסביבתו" אומרות אדריכליות פלסנר.


אחרי דיון לגבי התערבויות ושילובם של אדריכלים ומעצבים במבנים שלהן שכבר קיימים, הן מסכימות שבמבנים כאלה אין לגעת ללא הסכמתו של האדריכל המקורי. "במרכז התרבות בית גבריאל שבחוף הכנרת, עשו תוספות שנראות נורא, שלא מכבדות את המבנה ואפילו הורסות אותו" הן מסכמות את הנושא בצער. 

 

 הגן האומאי

הגן האומאי (צילום עמית גירון)

 

עוד בנושא קהילת המעצבים, נכחתן לאחרונה בפסטיבל האדריכלות
"לגמרי. לקחנו יומיים הפסקה מהעבודה השוטפת והקדשנו אותם להרצאות ולמושבים שהתקיימו שם. כנסים זה דבר מצוין והכנס הספציפי הזה היה בהחלט מוצלח. זה פותח את הראש לראות מה אחרים עושים ולהרגיש את הכוח וההשפעה שיש לאדריכלים. זה לגמרי מדבר גם על שיפור מעמדו של האדריכל בחברה ונותן תחושה טובה, בניגוד ליומיום, אז אנחנו מרגישים כמו עוד בורג במערכת".


איך הייתן מצפות שהעמותה תשפר את מעמדו של האדריכל? 
"נשמח אם עמותת האדריכלים תיצור סטנדרטיזציה ותיישר קו בנושא הצעות מחיר ושכר הוגן לאדריכלים. היינו שמחות גם אם הייתה נוצרת רגולציה בנושא תחרויות פתוחות שהיום הוגיהן סבורים שזה נורמטיבי לקחת שעות עבודה חינם מאדריכלים. גם בתחרויות מוזמנות אליהן אנחנו ניגשות, היינו מצפות שיורידו את מספר המתחרים למספר הגיוני וגם יציעו להם סכום הגיוני עבור הצעתם. בנוסף, צריך גם לתת את הדעת למקצועיות בשיפוט מה שיקל מאוד על יזמי התחרויות. אם כל האדריכלים ייצמדו לתקנון שיהיה של העמותה זה יהיה הרבה יותר קל ונוח לכולם".

 

 בית הידידות

בית הידידות (הדמיה סטודיו בונזאי)

 

כשאני שואלת מהו החלום, עונות דניאלה ומיה שהיו רוצות לתכנן פרויקט ציבורי בעל אופי לאומי וגם בתי מלון. בינתיים, בפרויקטים הקיימים, את התכנון ראשוני הן תמיד עושות יחד "כי זה הרבה יותר כיף וגם הרבה יותר טוב ופרודוקטיבי לפרויקט". אחר כך, כל אחת מקבלת הובלה של פרויקטים מסוימים אבל הן ממשיכות להעיר אחת לשנייה. "למזלנו, לא הגענו אף פעם למצב של ריב" הן אומרות. 


"היום, יש לנו הרבה תובנות שנובעות מניסיון קודם. זה לוקח המון שנים עד שמרגישים ביטחון ועדיין אנחנו ממשיכות ללמוד כל הזמן. כעת אנחנו כבר יודעות לעשות את הדברים הרבה יותר טוב כי אנחנו יכולות כבר להשמיש מסקנות מפרויקטים רבים שכבר הספקנו להשלים. סוף סוף הגענו לשלב שאנחנו לגמרי בטוחות ביכולות שלנו" מסכמות אדריכליות דניאלה ומיה פלסנר.