BETA

05.06.2018

18:31

 מתוך קמפיין מיתוג למשקאות מוגזים
מתוך קמפיין מיתוג למשקאות מוגזים,
צילום יחצ

מוזיאון העיצוב חולון מציג תערוכה המוקדשת כולה לתקשורת חזותית

הרטרוספקטיבה של הסטודיו הנחשק זגמייסטר&וולש דנה במהותו, חשיבותו וכוחו של דימוי. בשיחה עם השניים בררנו איך מייצרים אינסוף דימויים חדשניים ומצליחים לעורר עניין

מחר, יום חמישי, תפתח במוזיאון העיצוב חולון, תערוכת הקיץ 'זגמייסטר&וולש: רטרוספקטיבה' שתוצג בו במשך כחמישה חודשים. התערוכה פורשת בפני המבקרים את יצירתם, ההזויה לעיתים, אך גם אקטואלית, מקורית, שמחה וצבעונית של סטפן זגמייסטר וג'סיקה וולש, מהמעצבים החזותיים הנחשבים בעולם. אוצרת: התערוכה מיה דבש. זגמייסטר ווולש הגיעו לארץ במיוחד לפתיחת התערוכה ובתוך לוח הזמנים הצפוף שלהם, התפנו לשיחה על איכות, הצלחה, סיכונים, מותגים, שותפות וגם קצת על תל אביב.

 

 מוזיאון העיצוב חולון, הפרויקט כולם חושבים שהם צודקים

מוזיאון העיצוב חולון, הפרויקט 'כולם חושבים שהם צודקים' (צילום שי בן אפריים)

 

"את תל אביב אנחנו יכולים להשוות רק לערים אחרות במזרח התיכון בהן ביקרנו" אומר המעצב סטפן זגמייסטר "זו עיר שמרגישה לי מאוד חיה, אנרגטית ופתוחה והייתי רואה את עצמי גר בה. לא עובר אליה לצמיתות, כי הייתי מהר מאוד מאבד את הסבלנות בכל הנוגע לקונפליקט הפוליטי, אבל בהחלט מגיע לתקופה. רומא, למשל, היא עיר יפה אבל תל אביב הרבה יותר מעניינת ולו בשל העובדה שברומא כולם חיים על זרי הדפנה ההיסטוריים בעוד שבתל אביב אנשים עושים דברים אקטיביים כדי לייצר משמעות". השניים מכירים את תל אביב לא רע שכן מסתבר שזו אינה הפעם הראשונה שהם מבקרים בארץ וכי כבר היו פה לא פעם. בעת האחרונה, הם מגיעים הנה, בין היתר, בשל התקשרותם עם חברת WIX הישראלית המפתחת פלטפורמות לבניית אתרי אינטרנט. "מדובר בפרויקט מאוד אינטנסיבי שיושלם ככל הנראה רק באוקטובר אבל בהחלט כיף לעבוד עליו" אומרת המעצבת ג'סיקה וולש. 

 

סטודיו זגמייסטר&וולש פועל במנהטן ומתמחה ביצירת זהות ומיתוג. עבודתם של זגמייסטר ווולש מאופיינת בעיצוב נועז ופרובוקטיבי, אמיץ וחצוף, רגשי ואנושי, המאתגר מוסכמות ופורץ גבולות בין מדיות ואמצעי הבעה. כמי שמגמישים את השפה החזותית ומחליפים כובעים בין היותם מעצבים גרפיים, טיפוגרפים אקספרימנטליים ואמני פרפורמנס, משנים השניים תפיסות פופולריות של עיצוב, מאתגרים את הסטטוס קוו ובוחנים את תפקידו העכשווי של המעצב בחברה. בין לקוחותיהם של צמד המעצבים ניתן למנות את להקת הרולינג סטונס, מותג הרכב BMW, ג'יי זי, הניו יורק טיימס, ליוויס ואחרים. הישגים מרשימים לכל הדעות.

 

 שער לניו יורק טיימס

שער לניו יורק טיימס (צילום ג'ק מוליגן וג'סיקה פאטווי)

 

אושר, בננה וליוויס

 

התערוכה, העוסקת בשאלה 'איך בונים דימוי', הוזמנה במיוחד על ידי מוזיאון העיצוב חולון ונחשבת לאחת הרטרוספקטיבות הגדולות של הסטודיו בקנה מידה שכזה. היא יצאה אל הפועל לאחר פנייה ישירה של המוזיאון אל צמד המעצבים. המיצבים בה, מסתבר, הגיעו מניו יורק בקובצי מחשב יחד עם הוראות הרכבה עליהן עבדו עובדי המוזיאון ממש עד ערב הפתיחה.

 

העבודות בתערוכה מחולקות לשש קטגוריות המייצגות כמה מן הכלים באמצעותם מצליחים המעצבים לרגש, לשכנע וליצור דימויים בלתי נשכחים, כמו אות כדימוי, רפרנטים והפניות, פירוק והרכבה, בוראים עולמות, ייצוג של גוף, ייצוג של רגשות. ובנוסף, מעלה התערוכה שאלות מעניינות ועמוקות שלא בטוח שניתן לענות עליהן, לפחות לא על רגל אחת. מה שכן, הן בהחלט מעוררות נקודות למחשבה. כמו, איך נראה רגש? איך מתעצב אושר? מהו יופי? והאם ניתן לגעת בליבו של אדם באמצעות עיצוב?

 

"רק לאחרונה הצגנו תערוכה שמשכה אליה כחצי מיליון מבקרים כך שגרפיקה במוזיאונים בהחלט עובדת" אומרים זגמייסטר ווולש. עד כמה יצליח מוזיאון העיצוב בחולון לעשות את זה, ימים יגידו. "תקשורת חזותית היא דרך להתבונן בעולם" אמרה במסיבת העיתונאים מיה דבש, אוצרת המוזיאון והתערוכה "מחקרים מראים שאנחנו חורצים גורלות ומחווים דעה על כל דבר שהוא המיוצג באמצעות דימוי תוך פחות משנייה ורק בשל כך כדאי לכולנו להתעכב ולחשוב איך נוצרים אותם דימויים".

 

מתוך התערוכה במוזיאון העיצוב חולון

מתוך התערוכה במוזיאון העיצוב חולון (צילום שי בן אפריים)

 

אקטואלי ואקטיביסטי

 

כמי שחולשים על עולמות דמיוניים וממציאים בכל פעם מחדש את השפה הוויזואלית והנראות של מסרים המועברים אלינו בתוך ים אינסופי של מסרים אחרים, הם מצליחים ללא ספק לייצר בולטות חייכנית, בועטת, מרתקת ואולי הכי חשוב - זכירה. מגוון הטכניקות בו הם משתמשים ואמצעי ההבעה והחומרים הבלתי שגרתיים כמו מפיחים חיים חדשים באמרה השחוקה מעט "המדיום הוא המסר" של חוקר התקשורת מרשל מקלוהן. "אנחנו מנסים לבדוק לעומק את היכולת לגעת בלבו של הצופה באמצעות עיצוב" אמר זגמייסטר "וכך להימנע מהקלישאות הרגילות שאנחנו המעצבים עסוקים בהן במקרים רבים. על פני זה, אנחנו מנסים ליצור תקשורת אקטואלית ואקטיביסטית".

 

איך בעצם אתם ממציאים את עצמכם בכל פעם מחדש?

 

"זה תוצר של העובדה שאנחנו משתעממים מהר מאוד. יותר מעניין לעשות דברים שונים וחדשים לאנשים שונים מתרבויות שונות" הם אומרים. עם זאת, כאן נראה פער הגילים בין השניים כשזגמייסטר מעיד על עצמו כעל מי שמעדיף להכיר 75% מהפרויקט ולדעת מראש לאן הוא יוביל בעוד שוולש מחלקת את זה יותר לחצי חצי. "אני אוהבת לעשות דברים חדשים ומאתגרים ומוכנה אולי לקחת יותר סיכונים".

 

אז מה בנוגע לסיכונים באמת?

 

"באפן כללי, נראה שזה חוזר לעניין השעמום והחיפוש אחרי דברים חדשים" אומר זגמייסטר "לא נולדתי אדם שמסתכן. אני כן יודע שאני משתעמם מהר וכתוצאה מכך לוקח סיכון גדול יותר. המניע לפעולה בא מהרצון להתנסות ולהגיע למקומות שבהם פחות נוח לי". וולש, לעומתו, ככל הנראה לוקחת יותר סיכונים מקצועיים, אולי מפאת גילה הצעיר, אבל מחשיבה את עצמה לחרדתית בכל הנוגע להרצאות מול קהל למשל. "אנחנו נוסעים המון להרצות בפני קהלים בכל העולם" היא אומרת "לעיתים זה עשוי להגיע עד אלפי אנשים בהרצאה אחת. בהתחלה, ניסיתי להימנע מכך עד שסיכמנו ביננו שפשוט אנסה. בפעמים הראשונות, הייתי נעזרת בשוטים של וודקה מאחורי הקלעים. היום זה כבר בא לי הרבה יותר בקלות".

 

 מיתוג מחדש למיטאפ

מיתוג מחדש למיטאפ (צילום באדיבות סטודיו זגמייסטר וולש )

 

עד כמה אתם פועלים במטרה למצוא לקוחות אולטימטיביים?

 

"היום לקוחות עומדים אצלנו בתור ויש לנו את הפריווילגיה לברור מתוכם את הטובים ביותר. למרות זה, היינו רוצים להיות הרבה יותר אקטיביים ולמצוא לקוחות בעצמינו. זה בהחלט ברשימת ה'עשה' שלנו אבל אנחנו די עצלנים בעניין הזה" הם אומרים. לעומת זה, את הלקוחות הראשונים מתחום המוסיקה חיפש זגמייטסר באפן לגמרי אקטיבי. "כי זה היה משהו שרציתי לעשות. הרבה זמן זה פשוט לא קרה עד שעם עטיפת אחד התקליטים היינו מועמדים לפרס גרמי ומשם חברות התקליטים כבר החלו לחפש אותנו".

 

 ליוויס, החוט החזק ביותר

ליוויס, החוט החזק ביותר (צילום טום שיירליץ)

 

מתכון להצלחה

 

איך אפשר לשמור על איכות לאורך זמן?

 

"יש ללא ספק איכויות שונות בעבודות שלנו. אבל אם מסתכלים על חברות עיצוב מקבילות, הן לרב עושות הרבה עבודה עבור הרבה כסף שאף אחד לא יודע עליה. באתרי האינטרנט שלהם, הם מציגים רק את העבודות היפות והראויות לפרסום. אנחנו, לעומת זה, חושפים הכל. לעולם לא נעשה פרויקט גדול ולא ראוי תמורת כסף. ברור לנו שאנחנו יוצאי דפן בעניין הזה. עם זאת, אנחנו מנסים לעשות עבודה טובה באיכות מצוינת. זו מטרה ששמנו לעצמנו אבל זה לא תמיד עובד ככה. לפעמים הרעיון לא כזה טוב, לפעמים אנחנו חושבים שמשהו שחשבנו שיהיה נהדר לא הגשים את עצמו, לפעמים הקסם פשוט לא קורה. יש גם מצבים שלקוחות משנים את העיצוב שלנו על דעת עצמם, בניגוד לדעתנו ועל פי טעמם. יש כמובן גם מצבים בהם אנחנו לא דוחקים את עצמינו מספיק חזק. יש הרבה סיבות לא לעשות עבודה מעולה".

 

ולעיתים יש פסגות של הצלחה?

 

"בהחלט, הנה למשל בשבוע שעבר נסעתי לביאנלה לאדריכלות בוונציה" מציין זגמייסטר "הכנו סרט עבור הביתן האוסטרי והרגשנו בנקודות הזמן והמקום שזה הוצג בהן שזה פשוט מצוין. שזה הטוב ביותר שיכולנו לעשות. שזה מייצג את היכולות שלנו. פשוט היינו מרוצים לגבי כל דבר שהיה קשור במיצג. זו הרגשה בהחלט נעימה כי היא מנטרלת אותנו מדאגות. ברור היה לי שזה הכי טוב שיכולנו לעשות באותו רגע. לא הייתה לי הרגשה כזו לעיתים קרובות במהלך הקריירה אבל פה ושם זה בהחלט מגיע".

 

לדבריהם של השניים, לעיתים גם עשוי לקרות שהם עובדים כל כך אינטנסיבי וכל כך הרבה זמן על פרויקט מסוים עד שקשה להם כבר לשפוט אם הוא טוב או לא. "לעיתים, אנחנו כל כך מעורבים בדבר עד שההתרגשות מתפוגגת בדרך וכבר אין לנו אפשרות להסתכל עליו מהצד באובייקטיביות. בפרויקטים קטנים וקצרי מועד, הרבה יותר קל לשמור על עניין והתלהבות".

 

כישרונות מבריקים וקשרים נוצצים

 

מעניין להבחין שעשרים וארבע שנים מפרידות בין גילאי השותפים זגמייסטר ווולש. סטפן זגמייסטר, יליד אוסטריה (1962), למד באוניברסיטה לאמנות שימושית בווינה ובפראט בניו-יורק. ג'סיקה וולש, לעומת זה, היא ילידת ניו-יורק (1986) שלמדה עיצוב בבית הספר לעיצוב של רוד-איילנד. זגמייסטר החל לעבוד בסניף ההונג קונגי של משרד הפרסום 'ליאו ברנט' קצת לפני גיל שלושים ובמהרה הפך שם לדמות חשובה. וולש, עומדת מאחורי פרויקטים עבור לקוחות כמו ג'יי זי, ליוויס והניו יורק טיימס ובין היתר יזמה פרויקטים כמוWine, Woman and Design  שכיום פועל ביותר ממאה חמישים ערים ברחבי העולם כולל בתל אביב. עבודותיה זיכו אותה בפרסים רבים ובשנת 2015 היא נכללה ברשימת שלושים המעצבים המבטיחים מתחת לגיל שלושים מטעם המגזין פורבס.

 

 ג'סיקה וולש וסטפן זגמייסטר

ג'סיקה וולש וסטפן זגמייסטר (צילום ג'ון מאדרה)

 

לאחר תקופה בהונג קונג, עבר זגמייסטר לניו יורק כדי לעבוד כמעצב ראשי לצדו של המעצב האגדי, טיבור קלמן, הידוע בין היתר בשל היותו אחראי על המגזין COLORS שהיה חלק ממערך השיווק של המותג 'בנטון' אי שם בשנות התשעים. כשקלמן סגר את משרדו, זגמייסטר פתח סטודיו משלו והוא זוכה מאז להצלחה מטאורית. בתחילת פעילותו העצמאית, הוא הרבה לשתף פעולה עם תעשיית המוסיקה וכך עבד עם הרולינג סטונז, דייוויד ביירן, לו ריד, אירוסמית ופט מתיני. עבודתו זיכתה אותו בארבע מועמדויות לפרס גראמי וכמעט בכל פרסי העיצוב העולמיים האפשריים. בשנות התשעים, התפרסם גם כמעצב שפגע בעצמו בשם האמנות כאשר יצר כרזה לפרסום הרצאה שלו באמצעות חריטת הפרטים החשובים על פלג גופו העליון. הכרזה הפכה לאבן דרך בעולם התקשורת החזותית.

 

בשנת 2012 ולאחר שעבדה בסטודיו שלו, הפכה וולש לשותפה של זגמייסטר. ההכרזה על השותפות לוותה במודעה שבה הם מצולמים עירומים כהומאז' לתמונה שפורסמה עם פתיחת הסטודיו הראשון של זגמייסטר. זגמייסטר טען שעירום הוא תכסיס זול ולטענתה של וולש עירום מוכר. "אחרי שנתיים של עבודה משותפת, ראיתי עד כמה ג'סיקה מוכשרת ואמביציוזית" מספר זגמייסטר "סביר להניח שהייתה בהמשך פותחת סטודיו משלה כמו שעשו עובדים צעירים מוכשרים קודמים שעבדו איתי. הזמנתי אותה לשיחה שבה בררנו מה נוכל לעשות כדי שזה לא יקרה ואיך יהיה מעניין להסתכל ולממש אופציה אחרת שבה נמשיך יחד. היום אנחנו כבר יודעים שיש לזה הרבה יתרונות שכן הסטודיו מנוהל על ידי גבר ואישה שהם בני דורות שונים וזה עשוי להיות מאוד מעניין עבור הלקוחות והמותגים שעבורם אנחנו עובדים. בנוסף, ג'סיקה, שעדיין נחשבת לגמרי בתחילת דרכה, עושה היום הרבה עבודת פרסום מה שאותי כבר הרבה פחות מעניין".

 

 פני פרח

פני פרח (צילום ארון פילקיי והנרי הארגריבס)

 

 

את שגרת יומו מתאר זגמייסטר ככזו המתחילה בריצת בקר מוקדמת. "לרב אני חוזר הביתה ומקדיש זמן לחשיבה על דברים שעל סדר היום. אני מגיע למשרד בסביבות תשע ומכין לי רשימת משימות לפי סדר מהקשה לקלה ביותר. אני תמיד אתחיל בקשה ביותר אחרת אם אהיה כבר עייף אין סיכוי שאגיע אליה בהמשך היום". את העבודה יחד עם וולש הוא מתאר כנפרדת ומשותפת. "אנחנו מחלקים את הפרויקטים כך שכל אחד מוביל ואחראי על חלק מהמשימות. עם זאת, לעיתים אנחנו עושים חשיבה משותפת ולעיתים מחווים דעה או תורמים זה לזה עצות. לרב, מי שמוביל את הפרויקט הוא זה שיחליט וגם לא יקרה מצב שנגיע לכדי ויכוח מהותי. לעיתים יש חילוקי דעות מינוריים בעיקר בעניינים קטנים של סגנון".

 

 איגה קולורדו בבנה

איגה קולורדו בננה (צילום הנרי לוטווילר)

 

שנת שבתון ושקיפות מלאה

 

זגמייסטר ידוע גם במהלך הרדיקלי שעשה כשקיבל החלטה לפיה מדי שבע שנים יצא לשנת שבתון שבה הוא סוגר את הסטודיו מתוך אמונה ב"כוחו של פסק זמן". אפילו פנייה מטעם אנשיו של ברק אובמה, שבה הצעה לעבוד על קמפיין הבחירות, נענתה בשלילה לטובת שנת השבתון. "התבקשנו על ידי מי שתמך בקמפיין של HOPE לעשות משהו אבל בשלב ההוא כבר היה ברור שאובמה יזכה בכל מקרה ושאת הקהלים שהם מעוניינים לגייס, אלו המצביעים לראשונה, כבר יש להם בכיס ממילא. הרגשנו שלא נעשה שינוי גדול ולכן החלטנו לדחות את הבקשה" מסבירים השניים.

 

בשנות השבתון עוסק זגמייסטר בפרויקטים אישיים ניסיוניים שתוצאותיהם מהדהדות אחר כך גם בעבודה המקצועית כמו: "הסרט השמח" שיצר בשנת 2016, ובו הוא מציג ללא פילטרים, את חיפושו אחר אהבה ואושר. במסעו הוא עושה שימוש בכלים של עיצוב ובתהליכים עיצוביים על מנת להציג את הדברים הבסיסיים ביותר שמעסיקים את כולנו. וולש לא יושבת בחיבוק ידיים ובזמנה הפנוי יצרה פרויקט אישי הכולל שנים-עשר שלבים של אכפתיות שבבסיסו תכנית עצמית לגמילה מאדישות ואגוצנטריות. במשך שנים-עשר חודשים, עסקו ג'סיקה ושותפה לפרויקט, טימותי גודמן, במעשי חסד שכללו מתן כסף לזרים, חיבור מחודש עם אהובים שהתרחקו, חיוך לאנשים ברחוב וחיפוש אחר חיות מחמד אבודות. תוצאות הניסוי ותהליך העבודה עליו, תועדו בבלוג אישי שלווה את הפרויקט.

 

אתר האינטרנט של הסטודיו (sagmeisterwalsh.com) מאפשר בכל רגע נתון בשעות היממה, לצפות בשגרת היום של הסטודיו. צילום הסטודיו בזמן אמת מסיר את המסתורין שאופף את תהליך היצירה ומעביר מסר של שקיפות, כנות וטוטליות.

 

 סיכות שלא יצילו את העולם

סיכות שלא יצילו את העולם (צילום ארון פילקיי)