BETA

04.05.2014

00:42

נושאים חמים

חוצה ישראל: ערביי ישראל וההזדהות עם המדינה

כ-20% מאוכלוסיית ישראל הם ערבים ולמרות השנים הרבות שהם חיים לצד האוכלוסייה היהודית במדינה, הישראלים לא יודעים עליהם דבר. "כשרואה אותי יהודי ברחוב הוא מפחד כאילו נפל סקאד", מספר הסטנדאפיסט התל אביב לשעבר, שייח' עבד מואסי

(15:41 דקות)

מיליון ו-600 אלף ערבים ישראלים, חמישית מאוכלוסיית ישראל, עדיין מרגישים בישראל לא רצויים. הם הולכים לישון עם הידיעה ששר החוץ, אביגדור ליברמן, רוצה לשלול את אזרחותם וקמים בבוקר לעוד פעולת תג מחיר. כל זאת לאחר שרבים מהם במהלך השנים ניסו, וחלקם עדיין מנסים להיטמע בחברה הישראלית.

 

מחקר שמפרסם הסוציולוג הבכיר סמי סמוחה, מספר כי לראשונה מזה עשור נעצרה מגמת ההתבדלות  של ערביי ישראל מהמדינה וניתן לראות עליה משמעותית בהזדהות שלהם אתה. ובכל זאת, הישראלים עדיין לא יודעים דבר על האוכלוסייה שחיה לצדם בחלקים גדולים של המדינה.

 

רכז השב"כ לשעבר, אריאל רוניס, הפעיל במשך 20 שנים סוכנים ומקורות על מנת למצוא את הערבים הבעייתיים באום אל-פאחם. המסקנה שלו אחרי השנים הללו היא שהחשדנות שלנו כלפי הערבים מורכבת מ-90% פרנויה.

 

 

האזרחים הערבים היו אמורים להיות שווי זכויות אולם לא כל הדברים
 

האזרחים הערבים היו אמורים להיות שווי זכויות אולם לא כל הדברים(רויטרס)

 

"אם אתה  מבצע בדיקה לעומק עד כמה ערביי ישראל נענו לבקשות של טרור בעזה לשיתוף פעולה, צריך להגיד את האמת, ממש לא", מספר רוניס. "אם תיקח את האימא באום אל פאחם או בטייבה ותשאל אותה מה יותר חשוב, אם אבו מאזן יחזור לגור בצפת או אם לבן שלה יהיה בית ספר יותר טוב היא תגיד שבית הספר, החינוך הטוב יותר והתקווה של הבן שלה לעתיד הרבה יותר חשובים", הוא מוסיף ומציין כי "הבעיה היא לא ההזדהות של ערביי ישראל עם הפלסטינים אלא חוסר ההזדהות שלהם עם ישראל".

 

ואכן לחוסר ההזדהות הזה קיימות שתי סיבות. ההיסטוריה עקובת הדם בין שני העמים היא הראשונה אך יש נוספת. מאז בוטל הממשל הצבאי על הערים הערביות ב-1967 הם אמורים להיות אזרחים שווי זכויות אולם לא כך הדברים.

 

טייבה היא דוגמא לכך. בעיר שמונה 40 אלף תושבים יש כ-20% אבטלה, שכר מינימום של 4,900 שקלים בלבד, ביטחון אישי רעוע בעקבות קרבות חיסולים בין חמולות כשרק רצח אחד פוענח מתוך 40. על כל אלו קיימות התשתיות לא מפותחות, התחבורה הציבורית שלא קיימת והיתרי בנייה מועטים הניתנים, בייחוד ביחס לקורה ביישובים היהודיים השכנים.

 

 

 

"מאוד רוצה להרגיש שזו המדינה שלי אבל בינתיים לא מצליח"(רויטרס)

 

שייח' עבד מואסי מבאקה אל-גארבייה מוכר לחובבי הסטנד-אפ של שנות התשעים בזמן שהיה מפזז על בימת הקאמל קומדי קלאב ומצחיק את המבלים. מאז הוא זנח את הקומדיה, עבר לדת, וגילה מבחינתו את הטרגדיה.

 

"כשרואה אותי יהודי ברחוב הוא מפחד כאילו נפל סקאד. אני עם זקן, אני דתי, אני לא אויב, אני לא רוצה לרצוח אף אחד", הוא מספר. "היום הישראלים צריכים לצאת מכל הסיפור אילו קריטריונים צריכים להיות כדי שערבי יהיה מקובל. אני לא רוצח, לא גונב, משלם מסים, עובד, עוזר למשק. אני לא נאמן למדינה? זה לא נאמנות?", הוא מוסיף.

 

וגם בפינה השיתופית ביותר בישראל בין ערבים ליהודים, השבוע הזה שבין שואה לתקומה לא מתקבל בצורה קלה. בית הספר היהודי ערבי בנווה שלום, היישוב היהודי-ערבי היחידי בישראל, מתקשה להתמודד עם השבוע הזה.

 

"אנחנו מכינים את עצמנו הרבה צוות המורים וההורים ומדברים על זה הרבה, אבל בכל זאת השבוע הזה עושה לנו את החיים יותר קשים. הילדים הערבים בנפרד והיהודים בנפרד וגם לנו יש משפחות שכולות שאיבדו ילדים וחיילים", אומר מנהל בית הספר, אנואר דאווד. "זה מורכב מאוד ולא בחרנו בדרך הקלה אבל אני עדיין ביום העצמאות נזכר בטרגדיה שקרתה למשפחה שלי. אני מאוד רוצה להרגיש שזו המדינה שלי, שאלו החגיגות שלי, אבל בינתיים אני לא מצליח", הוא מוסיף.