BETA

צילום מסוכן: מתי הפך התיעוד העצמי ליותר חשוב מהחיים?

הדוגמנית שיר אלמליח מתעדת כל דבר שהיא עושה מהרגע שהיא פותחת את העיניים בבוקר. איטל בציר אלשיך מעלה לפייסבוק כל כוס קפה שהיא שותה. "אבל במקום להיות בתוך החוויה אנחנו הופכים להיות צופים של החוויה", מסבירה ד"ר איריס רייצ'ס, פסיכולוגית קלינית, את תיעוד היתר שלנו. כך הפכו התגובות והלייקים ברשת החברתית לחשובים יותר מההנאות הממשיות

(9 דקות)

בזמן האחרון נראה כי כולנו הפכנו לשבויים באופנה מטורפת לגמרי שמחברת בין שיגעון הסלולרי לרשתות החברתיות - אופנת הצילום. לא משנה אם זו ילדונת בת 12 או מבוגר בן 50, כמעט כולנו מתעדים כל מה שקורה סביבנו ומיד רצים לספר על זה לחברה בפייסבוק או בווטס אפ.

 

לכאורה, שעשוע נחמד ולא מזיק, אחרי הכל מה רע בלהנציח את החוויות שאנחנו עוברים? במיוחד אם זה זול כל כך. שיר אלמליח, דוגמנית בת 23 למשל, מתעדת את עצמה כל בוקר מחדש, מהרגע שהיא קמה, מצחצחת שיניים ומנשקת את בן זוגה. "אני רואה את האהבה ואת הפרגון לתמונות שאני מעלה", היא מציינת את הסיבה לתיעוד היתר.

 

גם איטל בציר אלשיך, מראשון לציון, לא עוזבת לרגע את מצלמת הסמארטפון שלה, כי הרי תמונה אחת טובה יכולה להיות שווה 1,000 לייקים. "אני מצלמת אוכל, רגעים קסומים עם הילדה שלי, נוף", היא אומרת.

 

אולם מתברר שיש כאן בעיה, גם אם קשה לנו להבחין בה בהתחלה. "במקום להיות בתוך החוויה אנחנו הופכים להיות צופים של החוויה", מסבירה ד"ר איריס רייצ'ס, פסיכולוגית קלינית. ד"ר יובל דרור, מסכים איתה. "אנחנו מצלמים את הרגע אבל לא ממש ברגע", הוא אומר. "העובדה שאנחנו מתעדים את עצמנו זה אומר שאנחנו שמים את עצמנו תמיד במרכז", מסביר דרור.

 

"כשאני קוראת לך 'אמא בואי', את בפייסבוק. את כל הזמן בפייסבוק", נוזפת בתה של איטל באמה, בתשובה לשאלה אם היא אוהבת את מה שהיא עושה.