BETA

19.06.2011

01:19

נושאים חמים

מגן ולא יראה: חייו של ד' מהשב"כ נחשפים

הסיסמה המלווה את לוחמי השב"כ מזה דורות היא "מגן ולא יראה". בדרך כלל אנחנו לא שומעים על קורותיהם של האנשים שעובדים שעה שעה כדי לסכל את הפיגוע הבא. אך מעטה השתיקה הזה נשבר עם סיפורו של אחד מרכזי השטח שעבדו בשב"כ. במשך שנים רדף ד' אחר מבוקשים. עם השחרור, הוא לא באמת מצליח לחזור לחיים

(13:25 דקות)

את הפרצוף של ד' אסור לנו להראות, אבל בשנות ה-90 לא היה מבוקש באזור השומרון שלא ידע שזה האיש שרודף אותו. מעטים המקרים שבהם פספס. ד', רכז שב"כ לשעבר, מספק לנו, באופן נדיר, הצצה נדירה לעבודתו בשירות הביטחון הכללי. הוא מתעקש שיש דברים ששווה לשבור בשבילם את קוד השתיקה, גם אם חבריו לשירות יתקשו להבין זאת.

 

הכל לימדו אותו בשב"כ. איך לשקר בלי להניד עפעף, איך לגרום לאנשים למכור את נשמתם. רק דבר אחד שכחו לספר לו - מה עושים אחר כך, אחרי שהכל נגמר. רכז שב"כ הוא אחד התפקידים המורכבים והקשים ביותר בשירות. אלפים מבקשים להתקבל, אך רק אחדים מצליחים להגיע אל הקורסים. מי שצולח את ההכשרה המתישה הזו, יוצא ממנה אדם אחר. "הרכזים הם למעשה חוד החנית, אנחנו עושים שימוש בכל כלי או אמצעי מתוך מטרה אחת: למנוע שפיכות של דם, יהודי או ערבי, בכל מחיר", מספר ד'.

 

הסיפור של ד' החל מיד עם תום ההכשרה. אז הוא קיבל תחת אחריותו את אחת הערים הקשות ביותר בגדה. כמעט לא עבר יום שבו לא עצר פיגוע מתגלגל או ליווה לכידת מבוקשים. רשת המודיעין והסייענים הסבוכה שיצר ד' החלה לספק את הסחורה. עם כמה מהסייענים האלה, הוא בקשר עד היום. מוחמד היה אחד המקורות החשובים ביותר שד' השיג לעצמו אי פעם, חתול רחוב שידע תמיד הכל על כולם. "הייתי מתחפש איתם לבחורה", נזכר מוחמד.

 

מוחמד וחבריו עבדו אז מסביב לשעון, בעיקר בגלל שבאותן שנים נדמה היה שהמבוקשים הבכירים ביותר בחרו להסתתר בחצר האחורית של ד'. אבל היה אחד שהפך לאובססיה פרטית. המבוקש מספר 1 של ד' היה סגן מפקד "הפנתר השחור", חוליית מחבלים שהייתה אחראית לאינספור פיגועים בישראל. משחק החתול והעכבר בין השניים הפך לדפוס פעולה הרסני שממנו הוא מתקשה להתנער. "הגעתי לרמה שידעתי מה הוא אוהב לאכול ומי היו החברים שלו בכיתה", אומר ד'. "חייתי את החיים שלו".

 

"כשחולפות השנים האבק שוקע והשריטה נשארת"

 

לילה אחד פשט כוח ישראלי על בית בו שהה אותו מבוקש וחיסל אותו לאחר שהסתער על הכוח עם נשק. מאז, נותר ד' עם תחושת ריקנות מוזרה. "הצל שלי נעלם", הוא אומר. תחושת הריקנות הזאת הפכה למרדף תמידי אחר המעצר הבא. פתאום, הכל נדחק הצידה לטובת העבודה. אחרי 8 שנים של ריצה אינסופית, ד' החליט שמספיק לו והודיע על פרישה, אך משהו בפנים סרב להרפות. "ניהלתי חיים כביכול נורמאליים אבל כל הזמן חיפשתי גבול לחצות אותו, הייתי על הקצה".

 

ד' פתח משרד חקירות פרטי ופיתח חיבה לתיקים בעלי פוטנציאל נפיץ ולתחביבים מסוכנים, כאילו מתעקש שלא למצוא רגע אחד של שקט. "כשחולפות השנים האבק שוקע והשריטה נשארת. הבנתי שזה נורמאלי לישון עם האקדח מתחת לכרית ונורמאלי לתצפת על האוטו שלי בלילה, שזה נורמאלי לחלום על המבוקש הזה 20 פעם בלילה. המאבק הזה לא ייגמר לעולם. זה מאבק יומיומי סיזיפי שלי עם עצמי. זה לא פשוט, אבל אני חדור לנצח. אנחנו אף פעם לא מוותרים".

 

ד' הגיש למשרד הביטחון כבר לפני שנתיים בקשה להכיר בו כנכה משרד הביטחון הסובל מהלם קרב, אבל עד עצם היום הזה לא נפסקו לו אחוזי נכות. במשרד הביטחון אומרים שד' לא המציא את ההוכחות והמסמכים הדרושים על פי החוק כדי שניתן יהיה לבחון את זכאותו, אך ד' טוען שדווקא עשה זאת. ואילו בשב"כ בכלל לא מכירים תביעה כזו.

 

הצטרפו לחדשות 10 בפייסבוק »