מילה של סיון

סיון שביט ממליצה על הספר "חיי פיי" ששאב, הצחיק, העציב והפתיע אותה

חיי פיי / יאן מרטל

אחרי התנזרות של שנה וחצי מצפייה בטלוויזיה, האזנה לרדיו וקריאת עיתונים וספרים - הכל ממניעים אידיאולוגיים - הספר הראשון שקראתי היה "חיי פיי". גמעתי אותו בחופשה בסיני, ומשום שחלק גדול מהעלילה שלו מתרחשת בים, זה היה מקום אידיאלי להתחבר אליו.

הזהירו אותי שארבעים העמודים הראשונים שלו קשים קצת לקריאה. אם תרצו, תשתמשו באזהרה הזאת, למרות שבמקרה שלי, נשאבתי לתוכו מהמילה הראשונה. הספר נפתח בהערת המחבר המתארת את השתלשלות העניינים שהובילה אותו לכתוב את הספר - כשלון ספרו הקודם אשר גרם לו לעזוב את קנדה להודו, כדי לכתוב ספר חדש המתרחש בפורטוגל ב-1939. תוך כדי כתיבתו ואחרי מספר לא מבוטל של חודשי עבודה אינטנסיבית, הספר "הפורטוגלי" מת תחת ידיו.

מבולבל ומיואש, יצא יאן מרטל לטייל בהודו, עד שהגיע לפונדישרי והתיישב ליד שולחן בבית קפה. הוא פתח בשיחה עם "ישיש נמרץ וערני בעל רעמת שיער לבנה" - "הפטפוטים הרגילים בין הודים ידידותיים וסקרנים לבין מטיילים זרים". כששמע הישיש שיאן הוא סופר, הוא אמר לו שיש לו סיפור שיגרום לו להאמין באלוהים. יאן השיב לו שזה טיפוס על עץ גבוה והישיש השיב לו שהוא לא גבוה מכפי השגתו.

"חיי פיי", לטענת הסופר, מבוסס על סיפור אמיתי. בגלל האופי הייחודי של העלילה, הבטחתי לעצמי לא לגלות אותה. אצטט רק את הכתוב על הכריכה: "סיפורה של סירת הצלה שבה מצטופפים נער, אורנג-אוטן, זברה וטיגריס." זה לא באמת סיפורה של סירה אלא סיפור חייו והישרדותו של פיי, הנער.

"חיי פיי" הוא מהספרים, שחוויית הקריאה בהם זכורה לי יותר מפיתוליי העלילה עצמה. צחקתי. בכיתי. שקעתי. הופתעתי. התעוררתי. וכשהגעתי לסוף שלו, חיכה לי מנוע שגרם לי לחזור ולשחזר את כל העלילה מתחילתה. את היומרה לגרום לי כקוראת אתיאיסטית, להאמין באלוהים בסוף הקריאה - הישיש ויאן מרטל לא השיגו. אבל קיבלתי חווית קריאה שלא אשכח.

סיון שביט תופיע במוצ"ש הקרוב, ה-2 בספטמבר 2006, בתיאטרון תמונע בשעה 22:30. המופע עולה לרגל צאת אלבומה החדש "וניל". הנחה מיוחדת תינתן לתושבי הצפון בהצגת תעודת זהות.

(הביא לפרסום: אמיר עמרמי)