הבלוגרית שתקעה אותי

העיתונאית שירדה למחתרת ופתחה בלוג בשם "ולווט אנדרגראונד" בו העבירה ביקורת על כל הברנז'ה, סוף כל סוף יצאה מהארון. אחרי שהערימה על חבריה וירדה על הרמה הנמוכה של עיתונאי ארצנו, דבורית שרגל מצהירה: "אני עומדת מאחורי כל מילה"

תאריך ה- 29.6.2006 ייחרט בדפי ספרי ההיסטוריה לעולמי עד.

ולווט אנדרגראונד היוותה את אימת הברנז'ה מזה חצי שנה. העיתונאית אשר ירדה למחתרת הבלוגים והוציאה החוצה מדי יום את הכביסה המלוכלכת של הקולגות שלה, החליטה היום (חמישי) בצעד נועז לחשוף את זהותה המסתורית. החידה שהעסיקה והטרידה את טובי המוחות הז'ורנליסטים נפתרה: דבורית שרגל.

"שישי בלילה, 30 בדצמבר 2005. אני קוראת עיתונים וחשה דחף בלתי נשלט להגיד עליהם משהו. מאחר שבאותו שבוע דפדפתי בכמה בלוגים, זה נראה לי הפורמט הנכון. קמתי למחשב (עוד לא היה לי מחשב נייד), גלגלתי את המילה 'בלוג', הראשון ברשימה היה ישרא, נכנסתי, שוטטתי והבנתי שתוך חמש דקות גם אני יכולה.

"עד שזה קרה כבר סימן שעון המחשב 31 בדצמבר, וכך, ביום האחרון של השנה המתוארת כ'שנת הבלוגים', היה גם לי בלוג. השם Velvet Underground היה הראשון שעלה במוחי כשחשבתי אסוציאטיבית על המילה 'מחתרת', כי ידעתי שעיתונאית לא יכולה לכתוב בלוג ביקורת עיתונות בשמה". (מתוך הבלוג של ולווט אנדרגראונד).

שרגל משמשת בימים אלו כמבקרת הקולנוע של מגזין "רייטינג". היא למדה קולנוע, ובמקרה התגלגלה לעיתונות. הג'וב הראשון שלה היה בעיתון "חדשות", משם המשיכה למקומונים "עיתון תל אביב" ו"זמן תל אביב", עברה לערוך ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" ולבסוף התמקמה במערכת רייטינג לשבע שנים טובות.

אם דבורית הייתה משיקה היום מבצע בסגנון "מתקשר מספר מיליון", יכול להיות שהייתי זוכה בחופשה. קול נשי, דק ותשוש עונה מבעד לאפרכסת. אז ככה נשמע הארנב מיץ פטל.

הסיבה שהחלטת לחשוף את זהותה של ולווט דווקא היום, היא באמת רק בגלל מלאת חצי שנה לבלוג?
"התאריך היה נקודת ציון טובה, אבל זה בגלל שהותשתי. אין לי מושג איך מצאתי זמן להכל. צמצמתי את שאר הפעילויות שלי למינימום כמעט ורק עבדתי, בין אם בכסף ובין אם לא בכסף. מהבוקר עד הערב".

היו אנשים שחשדו בך?
"אני מניחה שכן היו כאלה".

קרה שהיית נוכחת בשיחות על ולווט?
"בעיקר בשיחות של אחד על אחד".

זה ממש להיות שחקנית.
"זהו שאני לא. זה בדיוק העניין. אני הכי לא שחקנית שאת רק יכולה לדמיין. כל כך רחוקה משם שזה פשוט מדהים".

ולשקר את יכולה?
"לא. ממש לא. רק עכשיו למדתי לשקר, בחצי השנה האחרונה".

לא פחדת שמישהו יחשוף אותך לפני שאת תעשי זאת?
"פחדתי נורא. זו גם אחת הסיבות שהחלטתי לעשות את זה לבד".

בששת חודשי הבלוג, דבורית העבירה ביקורת נוקבת על אנשים רבים בתעשייה. שמות מזבובי ועד פילי הברנז'ה התקשורתית נכתבו בפוסטים. בין המילים השליליות, ניתן למצוא גם פינות חמד וח"חתים ליחידי סגולה. בקטע הבא לדוגמא, הלקוח מתוך הבלוג מביעה שרגל את דעתה על מוספי הסופשבוע של שתי האימפריות - "מעריב" ו"ידיעות":

"שני המוספים משתרכים עכשיו ללא רועה, והמילה משתרכים מכוונת. אביב הברון וניר בכר פוטרו, והמוספים נערכים על ידי הסגנים: 7 עם איתי כ"ץ כמ"מ, שגין גרין, עינת פישביין (שיצאה לחופשה בחו"ל) ורענן שקד; סופשבוע עם ציפי שמילוביץ כמ"מ, ועמית נבון, יהודה נוריאל ויעל נעמני.

קצת מפחיד, אבל 7 נראה היום כסופשבוע, וגם הצליח להפיק את השער המכוער ביותר. אם לא היה כתוב "בשער: אריאל שרון" לא הייתי מזהה. והפונט של הכותרת "דמדומים" הלא קריאה באמת גרם לדמדומים בנשמתי.

"מזל שיש את הכתבה עם דני קושמרו הקושקושון, כדי לעודד אותי. אבל הכותרת צריכה הייתה להיות דני (באותיות גדולות, על פני שורה אחת) ומעדן חלב מתחת. אבל, יודעים מה אומרים - כותרות וכותרות משנה נועדות לכתבים ולעורכים. 6 מיליון קוראי ידיעות לא מתעניינים. "שליחות קטלנית" נראה טוב יותר משבוע שעבר, אבל טפלו בבקשה בירוקת הכיתובים הזאת. יאק".

אילו תגובות כבר הספקת לקבל היום?
"מי שהתקשר בעיקר הם חברים שלי. היו שצעקו עלי 'למה לא סיפרת לי' או שאמרו 'כל הכבוד'. כל מיני אנשים גם התקשרו לראיין אותי. זה כל מה שאני עושה מהבוקר".

היו אנשים שלקחו את הדברים שכתבת יותר מדי ללב?
"לא".

את לא מפחדת מלחצים, איומים, צעקות ומעסיקים פוטנציאליים שלא ירצו לעבוד איתך?
"חס וחלילה, ממש לא. אני עומדת מאחורי כל מילה. כתבתי את זה מתוך הנחה שיום יבוא ואני אפגוש את האנשים האלה ואסתכל להם בעיניים. הקפדתי מאוד להיות הוגנת, לא לקלל, לא להעליב ולכתוב רק מה שאני מאמינה בו".

יש לך חברי ברנז'ה שאת מתרועעת איתם גם מחוץ למערכת ולמסיבות עיתונאים?
"יש לי חברים עיתונאים, בטח".

אם בענייני ברנז'ה עסקינן, לדבורית יש עמדה מוצקה בנוגע למאבק החם בין מבקרי הקולנוע למפיצי הסרטים. תחילה קצת רקע למי שנשאר בחוץ: מפיצי הקולנוע רוצים שהמבקרים ידחו את פרסום הביקורות בשבוע, על מנת שלא ייצאו בשבוע יציאת הסרט ומכירת הכרטיסים תינזק. המבקרים סירבו לבקשה, והמפיצים החליטו לא להזמין אותם להקרנות העיתונאים המתקיימות טרום מועד שחרור הסרט לאקרנים. כעת מתנהלת מלחמה.

את לא חושבת שזה באמת משפיע על האנשים שהביקורת מתפרסמת בשבוע יציאת הסרט?
"לגמרי לא. תסתכלי על 'צופן דה וינצ'י' - הביקורות מחורבנות, וכולם הלכו לראות את הסרט.
אנשים לא לא מגיעים לקולנוע בגלל ביקורות רעות, להיפך, לפעמים הם דווקא הולכים לראות את הסרט שהייתה עליו ביקורת רעה. חוץ מזה, נניח שהסרט רע - למה לא להזהיר את הציבור"?

אנסה להתקיל אותך. אם לא מדובר באדם שתכנן לראות את הסרט הספציפי הזה מראש ובכל מקרה היה הולך אליו, אלא באחד שהתחשק לו סתם ללכת לקולנוע ולראות משהו. אותו אדם נעמד מול רשימת הסרטים שמציגים באותו ערב, ולא יסמן אוטומטית "איקס" על סרט שהוא קרא עליו ביקורת שלילית?
"לא נראה לי. אני לא מאמינה בזה".

"מה למדתי על עיתונות שלא ידעתי?" כותבת האנדרגראונדית בפוסט האחרון של הבלוג, "שום דבר חדש למעשה, מה שאני יודעת כבר שנים. שיש עיתונאים רבים מדי שלא יודעים את העבודה שלהם: לא לראיין, לא לתחקר ולא לכתוב, וליתר דיוק גם לא לקרוא, שלא לומר לערוך, שחלק גדול מהם לא מוטרד כלל מהאחריות שתחת מקלדתם, שרמת הידע הכללי הולכת ופוחתת, ושגם אחרי שמוכיחים אותם, יש מי שמתעקשים לא להודות בטעויות".

הסבירי, פרטי ונמקי. בנענע, אגב, אין עיתונאים כאלה.
"ברור שלא, חס וחלילה. אין ספק. נענע זה המקום הכי טוב. בכל מקום יש כאלה, בגלל זה פתחתי את הבלוג".

ממה זה נובע?
"הסטנדרטים נמוכים, כל אחד יכול להיות עיתונאי, המשכורות נמוכות. את יודעת".

מה לדעתך הרפורמה שתביא לשינוי?
"אני התכוונתי להיות חלק מהרפורמה. להסב את תשומת הלב למקומות הבעייתיים ולהסביר לאנשים מה בסדר ומה לא".

את חושבת שיש דברים שכתבת שבאמת השפיעו, דוגמת עורך שקרא ביקורת שלילית על כתב שלו ונקט בפעולה בנושא?
"אני יודעת על כאלה מקרים מכל מיני תיקונים שנעשים בדיעבד".

ולווט אנדרגראונד לא ממש יודעת איפה היא תהיה בעתיד, ולא בטוחה לגבי הנתיבים בהמשך הקריירה שלה: "הייתי רוצה להתפרנס בכבוד מעבודתי. אני מקווה שבעוד עשר שנים כבר יהיו מאחוריי שני ספרים לפחות".

אם כבר הוכחת שיש לך כישרון מרשים לכתיבה אינטרנטית (וזה הזמן לומר טנקס על המחמאה), למה לא ללכת בכיוון?
"בכיף. אין לי שום התנגדות לאינטרנט, להיפך".

אבל לאו דווקא בתחום הקולנוע, אולי ברנז'ה? נענע תשמח לנדב לך ערוץ.
"לא מתעקשת על קולנוע, יכול להיות. תמורת סכום נאה אני אשמח".

הבלוג ימשיך להתקיים?
"על פניו, כן. אני פשוט לא יודעת מה לעשות ואיך. אין לי תשובה כל כך. הזמן, תחושת העייפות... אני חייבת להתרענן".

בהזדמנות זו, נענע תרבות ממליצה לבלונדינית מ"פנאי פלוס" לנצל את המומנטום ולצאת מהארון. ראיון מובטח גם לסלבריטאית האמיצה.