חשיפה לדרום

אחרי ארבעה פסטיבלים, אינדי נגב כבר מרגיש כמו מסורת שנתית, אבל עדיין מצליח לא לשעמם. נמרוד צוק מנער את האבק

זה כבר מרגיש כמו מסורת ארוכת שנים, סוג של טקס שנתי בלתי נמנע: דוחפים לאוטו אוהל, שמיכות וקצת בגדים, מחליפים סמסים עם חברים שמנסים להתארגן על טרמפ, מתזמנים את היציאה לשעה שתבטיח איחור אופנתי אבל בלי לפספס את ההופעה של הלהקה של החברים שקיבלו מיקום מוקדם בליין-אפ, ומתלבשים על המסלול המוכר מת"א למצפה גבולות, שכבר (כמעט) לא צריך מפה כדי לזכור. כשמגיעים מגלים שוב שכל מקומות החניה הנוחים כבר תפוסים, שלמרות זאת עדיין אפשר למצוא ספוט מוצלח במתחם האוהלים ושגם הפעם, כמו תמיד, הנגנים רוצים שאביב מארק הנצחי ייתן להם יותר בס ושירה במוניטור.

שמות חדשים, אווירה ישנה

אבל לא צריך להתבלבל מהאווירה המוכרת של התעוררות לטיול שנתי שהתנגש חזיתית במחנה קיץ, מינוס החלקים המבאסים: זאת בסך הכל השנה הרביעית של אינדי נגב, והשניה בהיקף הנוכחי של כ-4000 צופים. ולמרות שהצצה לא מעמיקה ברשימת ההופעות בפסטיבלי אינדי ישראליים יוצרת לעתים את התחושה שמדובר בפסטיבל אחד שמשכפל את עצמו שוב ושוב, מארגני אינדי נגב 2010 הצליחו להכניס אליו מספיק שמות שלא הופיעו בשנה שעברה, כדי לדאוג שלא יהיה משעמם.

 

בין ההרכבים שהיה שווה לאכול בשבילם אבק, שינויי טמפרטורות קיצוניים ופיצות חובבניות אפשר למנות את The Raw Men Empire, שאירחו את עמית ארז עם חומרים מה-EP החדש שלהם ובעיקר עם הביצוע הג'אמי המחמיא לשיר  One track mind, את Umlala שאמנם קצת עפים על עצמם יותר מדי אבל מחפים על הנפיחות באגו בפופ לועזי שזורק אותך לכמה רגעים לפסטיבל באירופה, את אד טרנר והדנילוף סנטר בגזרת הPאנק ואת Sandhaus שלא רק נשמעים טוב, אלא גם מצוידים בבסיסטית משכנעת.

 

כמו בשנה שעברה, גם הפעם ההופעות הכיפיות יותר הגיעו פחות מכיוון הלהקות החדשות אלא בעיקר מהאמנים הותיקים והמשופשפים, ששדרגו את החומרים המוכרים עם עיבודים חדשים, שיתופי פעולה מעניינים או סתם פרפורמנס אנרגטי: לדוגמה קוואמי והחלבות, אלקטרה של ניצן חורש, הקולקטיב שאירחו את קותי והפכו את הבמה המרכזית למסיבת Fאנק שמחה ויהוא ירון, שהרשים עם ביצוע מצוין ל"זה לא זמן טוב לכתוב שירים". המנה העיקרית, שהגיעה בשישי בחצות, הפגישה את בום פם עם החברים מהאחים רמירז לקרב אגרוף מוזיקלי, שלקח את אווירת הסרט של קוסטוריצה הכי רחוק שאפשר, בעיקר למי שהצליח להשתחל אל מאחורי הקלעים. גם אגף התקלוטים שסגרו את שני הלילות בבמה הקטנה לא אכזב, עם סטים מצוינים ועתירי באסים, בעיקר של דאבסטפ, של חבורת טבק, בוטניקה ואודיו מונטאז'.

פלישת נושפי החצוצרות

עוד תופעה מעניינת שלא לגמרי ברור לי איך להסביר, אבל אין לי טענות אליה בכלל, היתה הנוכחות הבולטת מהרגיל של כלי נשיפה - ולא רק אצל הרכבי Fאנק כמו הקולקטיב או שממל, אלא בכל הרכב שני כמעט, מחצוצרה בודדת ועד חטיבת כלי נשפנים של ארבעה נגנים.

 

לסיכום, מי שמחפש יצליח למצוא שפע של דברים להתלונן עליהם בקשר לפסטיבל - מסופות האבק המציקות, דרך הסאונד הלא תמיד אופטימלי ועד סלקציה לא מספיק קפדנית של אמנים ואנשים שמשתינים לך ליד האוהל באמצע הלילה - אבל בסופו של דבר, אי אפשר שלא להחמיא למארגנים ולמוזיקאים המשתתפים על ההצלחה להרים אירוע כזה ולמשוך אליו כמות גדולה כל כך של אנשים, שנה אחרי שנה. כשאתה יושב בבית, אחרי מקלחת ושינה, ומרגיש שדווקא היית שמח להיות עכשיו במצפה גבולות ולטייל בין הבמה הקטנה לגדולה ולחפש את ההופעה המעניינת הבאה, כנראה שהעסק עובד כמו שצריך.

אינדי נגב 2010, 7-9.10, מצפה גבולות (האירוע הופק בחסות קרן מיראז')