02.01.2011

17:37

עודכן:

מענק נכות • ביקורת על "מסעות גוליבר"

ב"מסעות גוליבר", ג'ק בלאק מנצל את הגודל שלו רק כדי לרמוס את היצירה הקלאסית של ג'ונתן סוויפט במלוא הסירבול והגסות. יואב אברמוביץ' מועדון הנוסע המתמיד

ג'ונתן סוויפט, אחד הסופרים והסאטיריקנים המבריקים של השפה האנגלית לדורותיה, כתב יצירות חתרניות על מנת להאיר פגמים ולדקור בראויים לכך בחברה האנגלית של זמנו, ובאנושות בכלל. ספרו הידוע ביותר, "מסעות גוליבר", היא יצירה מורכבת שעושה שימוש בז'אנר ספרות המסעות, שהיה פופולארי בזמנו, על מנת ללעוג (בין השאר) לקטנוניות, לטיפשות, לאכזריות הטבועות במין האנושי. באמצעות מבט כמו-אובייקטיבי של נוסע-נודד, הוא מביא בפנינו חברות נידחות ומוזרות, של גמדים, ענקים ויצורים מוזרים שלכאורה אין בינן לבין המוכר לקורא כמעט כלום - אך למעשה מציגות את הערכים והאמונות הברורים מאליהן של קוראיו באור מגוחך, שמאפשר את בחינתם מחדש.

עם השנים, חלק ניכר מהמשמעויות העוקצניות והסאטיריות של הספר נשכחו, ולעיתים קרובות הוא עובד לסיפור ילדים תמים על איש רגיל שמגיע למדינת הגמדים ליליפוט, באופן שקסם לפנטזיות האומניפוטנטיות הנפוצות בגילאים צעירים (ועל כן גם לרוב השמיטו או צמצמו את החלק שבו הוא ממשיך הלאה והופך לגמד חסר-ישע במדינת הענקים ברובדינגנג או מסתבך בממלכת לפוטה הטכנוקרטית). גם העיבוד הקולנועי התלת-מימדי החדש ל"מסעות גוליבר", בכיכובו של ג'ק בלאק, הוא עיבוד המתרחק ככל הניתן מהמקור הסטירי והמחוכם של סוויפט. עם זאת, אם עד כה העיבודים היו ילדותיים ותמימים ותו לא, והקפידו על נאמנות מסוימת ומתן כבוד מינימלי למקור, העיבוד ההוליוודי נוכחי נודד אל מחוזות מנת המשכל הננסית והגסות העצומה.

כל ממזר מלך

בגרסה זו סוויפט (בלאק), הוא לוזר מושלם (בדומה לדמויות שגילם פחות או יותר בכל סרטיו עד כה), עובד חדר דואר של עיתון ניו יורקי, המקדיש את זמנו לנסיונות להרשים את עורכת מדור המסעות (אמנדה פיט). היא מטילה עליו משימה עיתונאית - לשוט לבדו למשולש ברמודה, ושם סערה סוחפת אותו לליליפוט, ארץ הגמדים, שתושביה תקועים בעידן קדם-תעשייתי ומעולם לא ראו ברייה ענקית כמו גוליבר. בארץ הגמדים אפילו לוזר כמו בלאק יכול להיות מלך, שמנצל את מעמדו הכל-יכול עד תום: הוא מעצב מחדש את ממלכת הגמדים בדמותו, והופך אותה להשתקפות אישיותו הילדותית. בדומה לגרסה המקורית של סוויפט, גם כאן גוליבר הופך בסוף למעורב בעל כורחו במלחמות הממלכה, אך בניגוד למקור, בעיבוד הנוכחי הוא נאלץ להילחם ב... רובוט ענקי. בסוף מגיע מוסר השכל מגושם וצפוי כמעט כמו דמות הגיבור (אך ללא שום אירוניה או מודעות עצמית).

נראה שמפיקי הסרט ניסו לרכב על הפופולריות של בלאק, וחיפשו סרט בו הוא יוכל להפגין את כישוריו הקומיים ככוכב בודד. עד כה, הצלחותיו הגדולות ("בית ספר לרוק" "קדימה, תריץ אחורה") היו בליווי קומיקאים אחרים, ששימשו בסיס ורסן שנתנו לבלאק להתפרע באופן מבוקר. ב"גוליבר", לעומת זאת, הוא הכוכב היחיד, בסרט שלא רק מעוצב לפי דמותו, אלא אף מורח את איבריו המנופחים על פני כל המסך. ללא הרסן הנדרש, הסרט הופך מקומדיה לפארסה, בעוד בלאק הופך מאידיוט משעשע לאידיוט מביך ומייגע. העובדה שהאסון הזה יצוק אל תוך יצירה שבמקורה היא רבת רבדים ומחוכמת כמו זו של סוויפט, מוסיפה חטא על פשע, ומבליטה את העליבות של העיבוד הנוכחי. במקום לעסוק בסאטירה, הסרט מבקש להעמיס על צופיו כמה שיותר אפקטים מיוחדים בתלת-מימד. באופן זה, במקום להפוך את בלאק מכוכב משנה לכוכב ענק, "מסעות גוליבר" עושה חשק לגמד אותו בחזרה למימדיו הטבעיים והצנועים.

 

>>> הבלאק החדש: איך ג'ק בלאק הורס לעצמו את הקריירה