והרי החדשות

גירלס, xx, אשר רוט, בומביי בייסיקל קלאב ו-The Pains Of Being Pure At Heart: אלכס פולונסקי מסכם את 2009 עם ארבע להקות שנחשפו השנה באלבומי בכורה שווים, וגם ראפר טרי אחד

Girls - Album

גירלז הם בכלל שני בחורים, שהסיפור של אחד מהם, כריסטופר אוונס, הסולן, מצליח להאפיל על המוזיקה של הצמד. הוא נולד וגדל לתוך הכת "Children of God", שבין שאר הדברים המטורפים שקורים בה, חל על חבריה איסור לשמוע מוזיקת פופ. אבל זה בסדר, מסתבר שהם דווקא חובבי קולנוע, וככה אוון הצליח להיחשף לקווין וגאנז אנד רוזס (להקה ששווה להוציא עליה פשקוויל). למרבה המזל, אחרי שיצא מהכת, ההשפעות שלו הגיעו ממוזיקאים פחות מבאסים כמו ביץ' בויז ובאדי הולי. מרבית השירים של גירלז הם על אובדן דרך, קהות חושים ועל כך שהם בעצם לא ממש יודעים מה הם רוצים לעשות עם החיים שלהם.

גם אם הסאונד שלהם גורם לפעמים להרגשה כאילו השמש מסנוורת לכם את הפרצוף, מספיק להאזין לשיר הראשון, "Lust For Life", שהוא גם הלהיט הגדול ביותר באלבום, ולהסתפק במשפט שובר הלב הבא כדי לרצות להמשיך ולשמוע הלאה, לפעמים מתוך הזדהות, ולפעמים רק כדי להיכנס לעומק הסיפור: "הלוואי והיה לי אבא/ אולי הייתי יוצא בסדר/ אבל עכשיו אני משוגע, ולגמרי מטורף/ כן, אני סתם משוגע ודפוק בראש".

Bombay Bicycle Club - I Had the Blues But I Shook Them Loose

ההיכרות שלי עם בומביי בייסיקל קלאב התחילה רע עוד לפני ששמעתי שיר אחד שלהם. הם נקראים על שם רשת מסעדות הודיות שבסיסה בלונדון. הבירה האנגלית זה טוב, אוכל הודי קצת פחות. אבל אפשר לשכוח מהשם המעפן בערך אחרי השיר השלישי באלבום שלהם, שם מתחיל הכיף האמיתי.

הם נשמעים כמו פייבמנט ברגעים הרציניים, למרות שברגע ניכרות ההשפעות של הסטרוקס - לא רע בכלל בהתחשב בכך שהילדים האלה סיימו תיכון רק לפני שנה בערך. הסוד שלהם, מעבר לעובדה שהם כאלה מקסימים, הוא שהמפיק שעבד איתם על האלבום הוא ג'ים אביס, שיודע לזהות פוטנציאל כשאחד כזה מתנחל לו במפתן הסטודיו, ולראיה אלבומי הבכורה של ארקטיק מאנקיז, אדיטורס וקאסביאן.

The xx - xx

בתקופה הנוכחית מאוד קשה להצביע על אמן או להקה חדשים ולהגיד שהנה - הם מביאים אותה ביציאה ייחודית שלא שמענו קודם, מבחינת הצליל, האמירה, ואפילו השיק, אם לרדת לרמה הזו (שנתפסת כשטחית, אבל צריכה להוות חלק בלתי נפרד מאופן שבו יוצרים מגישים את המוזיקה שלהם). האקס אקס מצליחים להתעלות על כל זה, דווקא בלי סטייל חיצוני, אבל עם הרבה רגש וגישה בריאה שכולה אינדי (כבר כמעט שכחנו מצעירים שמפיקים לעצמם את האלבום).

זה אולי קצת מבלבל, אבל לא יהיה מוגזם לומר שלפרקים הסאונד שלהם נע בין עדינות מינימליסטית ומתקתקה לבין קפיצות לתוך ערפל סמיך. אבל מה שבאמת עושה את זה אלה דיאלוגי השירה החמודים שבין הסולן לסולנית. לא שזה מצביע על איכותם, אבל אפילו שוגאבייבס הטראשיות עשו להם קאבר. אני מניח שבהקבלה לישראל, זה כמו שרוני סופרסטאר תעשה קאבר לנערות ריינס.

The Pains Of Being Pure At Heart - The Pains Of Being Pure At Heart

עם כל הדיבור שהתפשט לאחרונה בנוגע לכך שהעשור האחרון הוא בעצם הומאז' לקודמיו, היה בלתי אפשרי כמעט להאזין לסלף טייטלד של "Heart" ולהתעלם מכך שהם נשמעים כמו בל וסבסטיאן, אבל לאו דווקא בקטע המושפע, אלא יותר בכיוון של מקבילה ניו יורקית, עם קצת פחות חלקלקות בסאונד ויותר רעשי רקע, כשתוך כדי כך נשמר האיזון המושלם בין ליריקה תמימה וטהורה לעוקצניות ומתוחכמת. מסיבה לא ברורה, כל מיני מבקרי מוזיקה בחו"ל השוו אותם דווקא לג'וי דיוויז'ן, השוואה די תלושה למען האמת, אז איך שאומרים אצלנו - דוקטור, אני אקח שאכטה ממה שהוא עישן.

Asher Roth - Asleep in the Bread Aisle

הדבר הכי מחמיא ושנוא על אשר רוט, בו זמנית, זו ההשוואה לאמינם. במספר ראיונות הוא סיפר שמעצבן אותו שעושים את ההשוואה רק בגלל ששניהם ראפרים לבנים עם חוש הומור, אבל הוא מאוד מודה לאמינם על כך שפרץ את המחסום והשאיר את הדלת פתוחה לראפרים לבנים. מכיוון שההתבגרות של רוט לא היתה מחורבנת, הוא מעדיף לשיר על בחורות ועל החיים בקולג', אבל בצורה פחות ברוטאלית מאשר הקולגות בז'אנר, אלא יותר לכיוון שמזכיר סרטים כמו "אמריקן פאי": "המסיבה ההיא בלילה היתה ממש מטורפת/ חבל שלא הקלטתי אותה/ רקדתי עד שעף לי התחת/ והיתה בחורה אחת ערומה/ שותה לי מהבירה ומעשנת לי מהחשיש/ ללכת לישון בשלוש ולהתעורר בעשר/ לצאת לאכול ואז לעשות את זה שוב/ אני אוהב את הקולג'". חוץ מעניין הקולג', יש מצב שאפילו מייק סקינר היה מתחלף איתו לכמה רגעים, ומה שטוב בשבילו - מעולה לכולנו.

בחרו את אלבומי השנה שלכם

לכל הכתבות בפרויקט סיכום 2009 במוזיקה האלטרנטיבית