מטנפת • למה טינה פיי חייבת לכולנו התנצלות?

טינה פיי חייבת לנשים התנצלות - ליז למון, בת דמותה ב"רוק 30" אולי מוצגת כשנונה, מצליחה וחכמה, אבל רק בגלל שהיא רווקה בת ארבעים, הסדרה מתעקשת להציג אותה כלוזרית ופאתטית

זה לא שלמקם סדרת טלוויזיה בסט צילומים של תוכנית טלוויזיה זה הרעיון הכי מקורי בעולם, ובכל זאת "רוק 30" היא תוכנית מטא. נכון, היא מתעסקת יותר בז'אנר אליו היא שייכת - הקומדיה הטלוויזיונית (הדמויות בסדרה עובדות בצוות תוכנית מערכונים, ממש כמו שטינה פיי, יוצרת וכוכבת הסדרה עבדה ב"סטרדיי נייט לייב") ולא ב"עצמה", ובכל זאת השימוש העיקש שלה בקלישאות סיטקומים (שכל פעם נשברות בצורה מעניינת אחרת) מדגיש שוב ושוב שהיא נעשתה כתגובה למשבר מסוים שהז'אנר הזה עובר: זה שגרם למוקומנטרי ("המשרד", "משפחה בהפרעה") להפוך לז'אנר כל כך פופולרי ("משפחה מודרנית") שהוא כמעט ומאפיל כמותית על הסדרות ה"רגילות". הסיטקום הקלאסי גוסס. "רוק 30" יודעת את זה וגם הדמויות - ברובן תסריטאי טלוויזיה - יודעות את זה.

גם העימות בין שתי הדמויות הראשיות בסדרה, התסריטאית הראשית ליז למון (טינה פיי) מחד ומנכ"ל NBC, ג'ק דונגי (אלק בולדווין) מאידך, אמור להמשיך את זה. בעוד שלמון היא אשת טלוויזיה מסורה ומכורה, לדונגי לא אכפת מדברים כמו "תוכן" - הוא מודד את הדברים בכסף, הכל מבחינתו זה עסקים. דונגי המעונב, הרפובליקני והערמומי הוא הניגוד המוחלט ללמון הקז'ואלית והליברלית. השניים דומים רק בדבר אחד: שניהם בודדים למדי, מה שמאפשר לסדרה מצד אחד לשחק - אבל לא יותר מדי - על אעלק-מתח-מיני בין השניים, ומצד שני לזרוק אותם למערכת יחסים בדיוק באותה נקודה בסדרה (סוף העונה הרביעית).

כשהחיים נותנים לך למון

אבל אם מסתכלים על "רוק 30" כעל סדרה המתמקדת בגיבורה נשית - ליז למון - מגלים שהיא בכלל לא עוסקת בעולם הטלוויזיה. היא סדרה על בדידות. למון, הרווקה בת ה-40, היא הפנטזיה המזוכיסטית של טינה פיי. כמו כל אישה אינטיליגנטית, שאפתנית, ולא מאוד אטרקטיבית (חפשו תמונות עבר שלה ותבינו שהיא לא תמיד היתה האישה הסקסית שהיא היום), פיי בוודאי לא חשבה שיהיה לה קל למצוא פרטנר לחיים. למזלה, היא פגשה את בן זוגה בגיל צעיר יחסית, והם ביחד כבר 16 שנים. ליז למון היא ה"מה אם?" של טינה פיי. החיים שכמעט היו לה. אבל במקום להתייחס אל למון בחמלה מסוימת, היא הפכה אותה לרווקה אומללה ופתטית, שנכשלת בחיי האהבה שלה, ובמובן מסוים גם בקריירה שלה - בעוד פיי עובדת על פרוייקטים מוצלחים ומהוללים, למון מתפקדת כתסריטאית ראשית של תוכנית מערכונים גרועה.

 

אם היה מדובר בדמות אחת, מילא, אבל כל דמות שפיי כותבת עבור עצמה נופלת לאותה התבנית. ב"ילדות רעות" היא גילמה מורה גרושה למתמטיקה שמחלטרת כברמנית במסעדה בקניון כדי לסגור את החודש, ונעלבת משמועות שממציאות עליה תלמידותיה. ב"בייבי מאמא" הנורא, היא אישה בת 37 שויתרה לחלוטין על החיפוש אחר גבר והחליטה להביא לעולם ילד משלה. פיי היא אחת הנשים החזקות בתעשיית הבידור. היא נראית מדהים ונשואה באושר (אנחנו מניחים). הנשים שהיא כותבת בדמותה מממשות את הפחד שלה להיות בדיוק ההיפך.

רופא פושע והגמד הלוחש

מספיק לסקור את הגברים בחייה של למון כדי להבין שמדובר באישה שמכוונת הרבה מתחת לליגה שלה. דניס דאפי, אחת הדמויות המוצלחות בסדרה והבחור שלמון איכשהו מצליחה בכל פעם מחדש ליפול לזרועותיו, הוא לוזר. אבל ממש לוזר, שמתפרנס ממכירת ביפרים ומפתה קטינות. חוץ ממנו, היא יצאה גם עם רופא חתיך אך מאוד טיפש (ג'ון האם) גמד (פיטר דינקלאג') ופושע (סטיב מרטין). פלויד, בגילומו של ג'ייסון סודייקיס המצוין מ-SNL, היה גבר נפלא שנשאר בסביבה לא מעט פרקים, אבל למון מעולם לא הרגישה באמת ראויה לו. בעונה הרביעית למון עוברת את ההתפתחות המעניינת ביותר בהקשר הזה, כאשר היא פוגשת את ווסלי סנייפס (לא השחקן), שמשוכנע כי למרות שהם אינם מסתדרים, עליהם להתפשר ולהיות אחד עם השני. בפעם הראשונה בסדרה, למון מתעמתת עם העובדה כי היא ויתרה לעצמה על כל דבר אפשרי במשך כל כך הרבה שנים, ולא מסכימה להתפשר, מתוך תקווה למצוא עתיד טוב יותר מנישואים חסרי אהבה.

 

דימוי הפמינסטית ב"30 רוק" הוא עיסה של ייצוגים, מעטם מתקדמים, אך רובם אנכרוניסטים להפליא. למרות הטענות כנגד "סקס והעיר הגדולה" על כך שהיא הציגה נשים כחזקות ועצמאיות, אך הן למעשה היו נואשות לגבר, הדימוי שהוצג שם היה דווקא מציאותי וכן. "סקס והעיר הגדולה" לא היתה סדרה על סקס. היא היתה סדרה על החיים המנוכרים בעיר גדולה וסואנת, וכיצד אנשים שחיים בה מחפים על העדר אינטימיות באמצעות מערכות יחסים קצרות והמון שופינג. הגברים בסדרה כמהו לאהבה בדיוק כמו הנשים, שלא פחדו להראות סימני חולשה. ליז למון, לעומת זאת, היא פרודיה על פמינסטית. היא שקועה בקריירה, אינה מטפחת את עצמה, נשארת בבית בערבים ויוצאת עם גברים מפוקפקים. הלקאה עצמית זה לגמרי בסדר, אבל כשהיא מגיעה מאישה שיש לה הכל, זה מרגיש קצת מתנשא.

בניגוד לקארי ברדשו, למון לא תמצא את האחד שלה. היא תסיים את הסדרה בודדה ואומללה ותמשיך למלא את הצורך שלה בקשר אנושי על ידי משחק תפקידים מעוות על סט התוכנית שהיא כותבת - היא האמא ועובדיה הילדים. "30 רוק" היתה ותמשיך להיות אחת הסדרות האיכותיות על המסך, עם קאסט מעולה ודיאלוגים היסטריים, אבל אם טינה פיי לא תלמד לכבד את הגיבורה שלה, מה אנחנו אמורים לעשות?