BETA

31.08.2018

11:38

"האדם הראשון"
"האדם הראשון",
יח״צ

סרטם החדש של במאי ״לה לה לנד״ וראיין גוסלינג לא מצליח לרגש

פסטיבל ונציה ה-75 יצא לדרך עם סרטו החדש של דמיאן שאזל, על מסעו לירח של ניל ארמסטרונג • שני פרומקין, ונציה

פסטיבל ונציה, הידוע בשנים האחרונות בתור פסטיבל ההכנה-לאוסקר, יצא השבוע לדרך בפעם ה-75, עם ליין-אפ מסעיר ומדובר במיוחד. 

 

אמש (ד׳) נערך טקס הפתיחה של הפסטיבל, שכיכבו בו צוות השופטים, בראשם נמצא גיירמו דל טורו. מוקדם יותר השנה, דל טורו המקסיקני זכה באוסקר כבמאי הטוב ביותר על הפנטזיה האפלה ״צורת המים״, הסרט שזכה בונציה בשנה שעברה בפרס אריה הזהב, וגם זכה באוסקר כסרט הטוב ביותר של השנה. לצידו של דל טורו, נמצאים בין היתר התסריטאי-במאי הניו-זילנדי, טייקה וואייטיטי, שצבר בשנה האחרונה פופולאריות מירבית עם הצלחת ״תור: ראגנארוק״; כריסטוף וולץ, השחקן האוסטרי זוכה האוסקרים עבור צמד סרטיו של קוונטין טרנטינו ״ממזרים חסרי כבוד״ ו"ג׳אנגו ללא מעצורים״; ונעמי ווטס, השחקנית הבריטית-האוסטרלית, שכיכבה במנעד סרטים ורסטילי, מ״קינג קונג״ ועד ״בירדמן״.

 

 

דל טורו רוצה שוויון

 

במסיבת העיתונאים שהקדימה את הטקס, עלה שוב נושא האחוז הכמעט-אפסי של נשים במאיות שמתחרות בפסטיבל, כשבתחרות המרכזית לוקחת חלק רק במאית אחת בודדת - ג׳ניפר קנט האוסטרלית (״הבאבאדוק״), עם המותחן הגותי ״הזמיר״. דל טורו חסר הסבלנות בנושא, אמר שמבחינתו המטרה צריכה להיות ברורה, והאחוזים צריכים להיות 50-50 עד 2020, ועדיף אפילו עד 2019, לטענתו. ״זו בעיה אמיתית שיש לנו בתרבות בכלליות. הרבה קולות שאמורים להשמע, צריכים להשמע. זה הכרחי מאחר ובמשך עשורים רבים אם לא מאות, לא תקפו את זה. זו בעיה אמיתית. זה צריך להפתר בכל מחלקה רלוונטית שיש לנו עם כוח ונחישות״, הוא הוסיף. 

 

הדבר החשוב ביותר שדל טורו אמר בנושא היה על עבודתו שלו: ״אני מפיק חמישה סרטים עכשיו, שלושה מתוכם מבויימים על-ידי במאיות, שניים מהם על-ידי במאים שזהו סרטם הראשון״. הגישה הזו, של תהליכי היצירה שמקנים הזדמנויות שוות לכשרונות שווים ומגוונים, צריכה להיות מרכז תשומת הלב התקשורתי הנוכחי - ולא השלב האחרון והסופי של תעשיית הקולנוע, שהוא כאמור הטקסים והפרסים. זה יקרה באופן טבעי כשיהיו מספיק נשים מאחורי המצלמה.

 

הסרט הראשון

 

את הטקס המשיך הסרט שפתח את הפסטיבל, ״האדם״ הראשון״ המצופה של דמיאן שאזל הצעיר, בכתיבתו של ג׳וש סינגר, זוכה האוסקר על כתיבת ״ספוטלייט״,  ובכיכובו של ראיין גוסלינג בתור האסטראונאוט האגדי, ניל ארמסטרונג. שאזל מביא את דרמת הירח לאחר שזכה לתשומת לב בינלאומית עם הסרטים המוסיקליים ״וויפלאש״ ו״לה לה לנד״, גם בו גוסלינג כיכב. 

 

 

״האדם הראשון״ עוקב אחר דרכו של ארמסטרונג לירח במהלך שנות ה-60, דרך האבל שמלווה אותו ממותה הטראגי של בתו בת השנתיים. הפוטנציאל הגלום ברעיון שהדרך להתמודד עם אבל היא לדחוף את החיים כל כך רחוק, עד השמים עצמם, לא מתגלם במלוא עוצמתו בסרט, שמציג רגשות בצורה מנותקת ועצורה. במהותו, זהו סרט אנטי-ספילברג, אנטי-נולאן ואנטי-קוארון, גם הוא מציג בפסטיבל עם ״רומא״ בהפצת נטפליקס. זה לא ״בין כוכבים״ ולא ״כוח-המשיכה״, זה אפילו לא ״שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי״ - אם כבר מדברים על סרטים העוסקים באבל שהציגו בונציה. 

 

כל כך הרבה דרמה, ומעט מאוד רגש

 

אין ב״אדם הראשון״ קתרזיס הוליוודי, הירואיות אמריקאית או כל נסיון להלהיב את הקהל. אין בו עיסוק מרתק בפוליטיקות פנים-נאס״איות (והסצנה הבלעדית ששואפת לשם, היא אכן אחת המוצלחות ביותר של הסרט, שזונח מהר מאוד את הנושא), מחשבות על המלחמה הקרה, תהיות לגבי עתיד האנושות והטכנולוגיה, או הצגת ההבדל התהומי שבין חיי היום יום לחיי המדע ששואף להבין את היקום והקיום. אך החמור מכל - אין ב״אדם הראשון״ מחקר על דמות גיבורו (שכאמור, מוצג כלא-גיבור). ארמסטרונג פשוט שם. הוא לא מדבר הרבה, והוא לא נחשף בפנינו. האסטרונאוט רוצה להגיע לירח, וזה ברור, אך המוטיבציה שלו לא מפורשת בתור מוקד אישיותי, אלא כנסיבת חיים אפופת צער כבד, כששאזל ממסגר את כל זה בתמונה שטוחה למדי, גם אם בהחלט נאה למראה. 

 

כמו ״וויפלאש״, או אפילו ״ברבור שחור״, עבודת האסטרונאוטים לא מוצגת כמגניבה או מרתקת, אלא כסיזיפית ואכזרית, ושאזל חוזר שוב ושוב לקשיים הפיסיים ולסכנת החיים המתמדת בה האסטרונאוטים נתונים. נושא סכנת החיים הוא עוד תמה קולנועית חשובה ששאזל די מחמיץ: למרות שהוא מרחיב את נוכחותה בסרטו עמוס ההלוויות, הוא לא מצליח לחדור לעומק הרגשי של הנושא. בין אם בחייו האישיים העצובים של ארמסטרונג, או בחייו המקצועיים בנאס״א ומשימת אפולו 11 האייקונית - ״האדם הראשון״ הופך את הדרמה המלהיבה שמאחורי ההגעה לירח והצעידה הראשונית המצמררת על השטח האבקתי לדרמה מרוחקת ולא מרגשת. במקביל, האסתטיקה המרכזית של הסרט לרוב נמנעת לרוב מלחשוף תמונה מלאה וגרנדיוזית של פעילות החלליות, ומתמקדת בשברי פרטים קטנים דרך נקודת מבט מצומצמת. סגנון הויזואליה הזה מבוצע אמנם ביד האמן של שאזל הכשרוני, אך לא מפעים במיוחד ועוד יותר חושף את ההעדר עוצמות הרגש.